יחד עם זה ובאופן בלתי נפרד אני משווה כל הזמן אלי ולחינוך של ההורים שלי,והאמת היא כזאת- הקשר שלי עם ההורים הוא לא האידיאלי עבורי, אני לא האדיאלית עבורי. אולי זה שגוי, אבל אני רוצה תיקון.
עצם השוואה והנסיון שלי לתיקון- מכלה אותי, גורם לי להרבה מצפון, מחשבות, כעס. אני בוחנת את ההורים שלי בפינצטה.
זה גורם לי לתחושת אשמה כבדה ולהרגשה של כפיות טובה, כי ההורים שלי באמת אנשים טובים ואני באמת מרכזית כל כך עבורם ויודעת שגם הם היו רוצים אחרת, שעצם ההודעה שאני רוצה את זה ״אחרת״ כאילו מגדיר אותם כלא טובים.
אני לא מוצאת את עצמי בתוך זה,
אני יודעת שאולי זה יעבור ובסוף אני אזרום,
אבל מתוך פחד לפעול ומצפון זה פשוט לא טוב.
אולי לאחרות זה עובר בצורה כזאת אחרת,
אבל יש פה הרבה אמהות וקודם כל באמת הייתי רוצה פרופורציה, ורציתי לדעת איך זה היה אצלכן?
