מ נ י פ ו ל צ י ו ת.
חלאאאאאס.
ילדה תמימה.איזה עצבים וואי איזה עצבים.
היא סוחטת אותי מכל כיוון אפשרי.
בטח היא אפילו לא יודעת מה זה מניפולציות.
אני רוצה להגיד שהיא דפוקה אבל היא לאהיא לא שמה לב לבעיות האלו אפילו ולא מודעת לסיטואציות.קשה לי כל כך.היא עושה לי רע.היא סוחטת כל כך.אני צכה לשמור על עצמי וקשה לי.היא עושה לי בלי סוף מצפונים.למרות שאין פה כוונה רעה בכלל אבל זה יוצא משליטה.נמאס לי מחברים.נמאס להיות מחוייב.לתת לכל בת להרגיש שהיא החברה הכי אצלי בלב.וזה באמת נכון.זה קורה אוטומטית.כל אחת ואחת אצלי כאילו רק אני והיא בעולם.מצד שני זה פוגע כל כך.כל אחת שואלת למה לא אמרתי לה שאני באה לבקר ולמה לא דיברתי איתה וכל אחת רוצה שאהיה איתה עד הסוף ורק איתה.כולם רוצים שאבוא אליהם ושיראו אותי.ארר.קשה לי כל כך.מפוזר כל כך.אין לי את עצמי.ואשכרה זה נקרא צרות של עשירים.עלק.אני רוצה לחיות.רוצה לחיות.שלא ארגיש אשמה.שלא ארגיש מצפון.בסוף צריך לעשות את מה שנכון לי.דיי סיוט חברים.סיוט.אנלא מסוגלת להיות עם אנשים כבר.וזה מחייב.הם רוצות שאשתף.כל אחת רוצה.אנלא יכולה יותר.זה מפזר אותי לשתף.זה מפזר כל כך.לכן אני שותקת יותר ויותר ולא מוציאה כאב באמת,כי מפחיד לי.אפילו כאב חיצוני מתחילה גם לשתוק.אין לי את עצמי כשאני מדברת.אין פרטיות.והיא חושבת שהכי שווה לי שכולם אוהבים וישר כשאני באה מתנפלים עליי כאילו אני חפץ.ואין פרטיות.גם פיזית.דייי.אנשים צריכים להבין שזה הגוף שלי.רק שלי.ואין פה זכות לחבק אם אנלא זורמת.ואין פה מקום לשפוט כי פשוט אין מספיק מודעות על זה.כי זה פרטי שלי כל הסיפורים המגעילים האלה.אררר.הבעיה לפעמים שאני זורמת גם כשלא רוצה.אוטומטית.גם בנים,גם בנות.זה ככ מתריד אותי.ככ מתריד.זה מכווץ אותי.זה מכווץ.זה מכניס אותי לחרדות.סתם.סתם חרדות מטומטמות על כלום מיוחד.אני רוצה לא לעשות רע.במיוחד לא רע לעצמי.לא מגיע לי.לא מגיע.לשמור על עצמי.לשמור.וכל פעם צריך להמציא תשובות אמיתיות כדי להשתיק את השאלות שלהם.של כל חברה וחברה.ואני כבר לא יודעת כלום.ואין אמון בכלום.השיחה איתה פוצצה לי את הראש.לא רוצה אף אחד לא רוצה.לא רוצה לראות אותה.נמאס לי ממנה.ומכולם.חוץ מזאתי בערך.נמאס לי מכל יצור חיי.ודייי לשקר הזה.לא.אנלא רוצה לומר ש,'איזה כיף לראות אותך'.כמה שזה שקר כמה.אבל אנלא יכולה בלי לתת מילים כאלו גם כשבאמיתי זה שקר.כי תמיד באמת היה כיף לראות כל יהלום ויהלום כאן.ועכשיו,בזמן האחרון,אנלא מסוגלת לראות אנשים.למה לעשות את זה לעצמי כל הזמן למה.כי יש גם משו שמרגיע וככה החרדת נטישה נרגעת.אבלאבל.אלוהים אדירים.עדיף לשתוק ולא להגיד מילים טובות שהם שיקריות.אבל אוליי בפנים הם לא שיקריות וזה סתם שיטחי.ארררר.קשה לי.אבא?אני רוצה אלוהים.אני רוצה אבא.אני רוצה להאמין שיש מישו כזה שנקרא אבא וששום דבר לא הזיות כאן ודייי מבולגן ומבולבל וקשה לשאת הכל.הכל קשה כבר.
חלאאאאאס.
ילדה תמימה.איזה עצבים וואי איזה עצבים.
היא סוחטת אותי מכל כיוון אפשרי.
בטח היא אפילו לא יודעת מה זה מניפולציות.
אני רוצה להגיד שהיא דפוקה אבל היא לאהיא לא שמה לב לבעיות האלו אפילו ולא מודעת לסיטואציות.קשה לי כל כך.היא עושה לי רע.היא סוחטת כל כך.אני צכה לשמור על עצמי וקשה לי.היא עושה לי בלי סוף מצפונים.למרות שאין פה כוונה רעה בכלל אבל זה יוצא משליטה.נמאס לי מחברים.נמאס להיות מחוייב.לתת לכל בת להרגיש שהיא החברה הכי אצלי בלב.וזה באמת נכון.זה קורה אוטומטית.כל אחת ואחת אצלי כאילו רק אני והיא בעולם.מצד שני זה פוגע כל כך.כל אחת שואלת למה לא אמרתי לה שאני באה לבקר ולמה לא דיברתי איתה וכל אחת רוצה שאהיה איתה עד הסוף ורק איתה.כולם רוצים שאבוא אליהם ושיראו אותי.ארר.קשה לי כל כך.מפוזר כל כך.אין לי את עצמי.ואשכרה זה נקרא צרות של עשירים.עלק.אני רוצה לחיות.רוצה לחיות.שלא ארגיש אשמה.שלא ארגיש מצפון.בסוף צריך לעשות את מה שנכון לי.דיי סיוט חברים.סיוט.אנלא מסוגלת להיות עם אנשים כבר.וזה מחייב.הם רוצות שאשתף.כל אחת רוצה.אנלא יכולה יותר.זה מפזר אותי לשתף.זה מפזר כל כך.לכן אני שותקת יותר ויותר ולא מוציאה כאב באמת,כי מפחיד לי.אפילו כאב חיצוני מתחילה גם לשתוק.אין לי את עצמי כשאני מדברת.אין פרטיות.והיא חושבת שהכי שווה לי שכולם אוהבים וישר כשאני באה מתנפלים עליי כאילו אני חפץ.ואין פרטיות.גם פיזית.דייי.אנשים צריכים להבין שזה הגוף שלי.רק שלי.ואין פה זכות לחבק אם אנלא זורמת.ואין פה מקום לשפוט כי פשוט אין מספיק מודעות על זה.כי זה פרטי שלי כל הסיפורים המגעילים האלה.אררר.הבעיה לפעמים שאני זורמת גם כשלא רוצה.אוטומטית.גם בנים,גם בנות.זה ככ מתריד אותי.ככ מתריד.זה מכווץ אותי.זה מכווץ.זה מכניס אותי לחרדות.סתם.סתם חרדות מטומטמות על כלום מיוחד.אני רוצה לא לעשות רע.במיוחד לא רע לעצמי.לא מגיע לי.לא מגיע.לשמור על עצמי.לשמור.וכל פעם צריך להמציא תשובות אמיתיות כדי להשתיק את השאלות שלהם.של כל חברה וחברה.ואני כבר לא יודעת כלום.ואין אמון בכלום.השיחה איתה פוצצה לי את הראש.לא רוצה אף אחד לא רוצה.לא רוצה לראות אותה.נמאס לי ממנה.ומכולם.חוץ מזאתי בערך.נמאס לי מכל יצור חיי.ודייי לשקר הזה.לא.אנלא רוצה לומר ש,'איזה כיף לראות אותך'.כמה שזה שקר כמה.אבל אנלא יכולה בלי לתת מילים כאלו גם כשבאמיתי זה שקר.כי תמיד באמת היה כיף לראות כל יהלום ויהלום כאן.ועכשיו,בזמן האחרון,אנלא מסוגלת לראות אנשים.למה לעשות את זה לעצמי כל הזמן למה.כי יש גם משו שמרגיע וככה החרדת נטישה נרגעת.אבלאבל.אלוהים אדירים.עדיף לשתוק ולא להגיד מילים טובות שהם שיקריות.אבל אוליי בפנים הם לא שיקריות וזה סתם שיטחי.ארררר.קשה לי.אבא?אני רוצה אלוהים.אני רוצה אבא.אני רוצה להאמין שיש מישו כזה שנקרא אבא וששום דבר לא הזיות כאן ודייי מבולגן ומבולבל וקשה לשאת הכל.הכל קשה כבר.