למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' במועדובתוך בני ישראל
אומייגאד.רק הפעם.
זה יום כזה,בתוך בני ישראל
(תמיד מורכב כמה שזה פשוט)
..בתוך בני ישראל
ואנשים אומרים למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד'. הם צודקים. מה זאת אשמתנו. זאת אחריותנו. אבל בסופו של יום, במועדו. בתוך בני ישראל. וכל פעם של לעלות להר זאת שמחה עצומה, אבל איכשהו גם עצב עמוק כל-כך על הידיעה שצריך לייצג כאן מאות אלפי אנשים שלא עולים היום, לא כי לא הסתדר להם לטבול או השעות המצומצמות, סתם כי - האמת שלא הבנתי למה. וכל פעם מחדש לקרוא חוברת של מורא מקדש ולפחד מול הפער הזה, מה אני מפספסת, יש תשובה כלכך פשוטה לטענה הזאת וזאת בכלל לא מבוססת במציאות והמציאות כל כך, כל כך אחרת מהמאמר הזה, אז למה הוא טוען ככה. ובכללי בעבודת ד' יש קטע כזה של לעשות מה שאבא עשה. ומה שסבא עשה. וזה קטע וכיוון ומגמה נכונה בסופו של דבר, כי כנראה הוא למד מאבא וסבא שלו וכו, אבל זה קטע שצריך להתבסס על זה שאנחנו עכשיו במציאות אחרת. כל דור מחדש, בדורות האחרונים בעיקר. זה הולך ומתקדם ולכן ההלכה היא - לא גמישה, כי אי אפשר לשנות אותה לרצוננו, אבל בעלת מרחב תמרון רחב ש*מיועד* למקרים משתנים ולמציאויות חדשות. וכל מי שטוען שלא - גם משה הופתע מזה, ועדיין הקב"ה אמר לו שהכל טוב וככה זה. כי התורה היא תורת חיים ולא צורת ספר. (ואיזה בעייתי זה שהתורה היא בספר. כי תורה שבכתב שהיא בסיס ונתונה לפרשנות כן, אבל תורה שבעפ, יש לנו עובדי שו"ע ועובדי לאמונת עיתנו ועובדי ועובדי ועובדי. איפה מוצאים עובדי ד' בימינו כבר, תגידו לי.) אבל בתוך בני ישראל. לא נחמד לי לעלות להר ולהיות בצירוף של שניים לקבוצה של מניין ודי זהו. לא נחמד לי להיות בצד ה"חריג", ה"חוטא", להפסל בשידוכים על קיום מצוות. כי עבודת ד' היא כ"כ אישית, אבל גם כ"כ כללית וציבורית, שכמה כבר אפשר. ואדם צריך חבורה ובית בעבודת ד'. צריך מקום לשוב אליו, צריך מקום לבכות בו, צריך מקום לחיות. אני יכולה לחלק בבירור בין תפילות יחיד לתפילות ציבור שלי - ביחיד זה יותר זמן, פחות כוונה, פחות תפילה. בציבור להפך. סתם כי ביחיד מנסים ומנסים ו משהו תקוע. צריך דחיפה, צריך מישהו לעמוד לידו, צריך מישהו להתפלל איתו. ופעם אחת התפללתי בהר וזה היה ביחד והיה לי טוב ושקט ורגוע, והרגשתי בבית. אבל עדיין זה לא יחד. וזה לא הזמן וזה לא האנשים וזה - זה רק המקום, לעלות. ונכון שברשימת אנשים-שאני-מעריכה עולי ההר תופסים תשעה מתוך עשרה מקומות ראשונים, אבל צריך עוד אנשים. צריך את הציבור. צריך את העולם. צריך את הבתוך בני ישראל. צריך את העליות של מאות, שמרגישים בתוך וחיים ומשפחה ובית, אחרת, זאת עבודה אישית וזה טוב, אבל מנותק.
[בתוך בני ישראל,]
לא חייבים לשלוח בצבע אפור, אגב שמים לב שיש שם דבריםמתנחל בראבק
הנה בנורמלי
ואנשים אומרים למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד'. הם צודקים. מה זאת אשמתנו. זאת אחריותנו. אבל בסופו של יום, במועדו. בתוך בני ישראל. וכל פעם של לעלות להר זאת שמחה עצומה, אבל איכשהו גם עצב עמוק כל-כך על הידיעה שצריך לייצג כאן מאות אלפי אנשים שלא עולים היום, לא כי לא הסתדר להם לטבול או השעות המצומצמות, סתם כי - האמת שלא הבנתי למה. וכל פעם מחדש לקרוא חוברת של מורא מקדש ולפחד מול הפער הזה, מה אני מפספסת, יש תשובה כלכך פשוטה לטענה הזאת וזאת בכלל לא מבוססת במציאות והמציאות כל כך, כל כך אחרת מהמאמר הזה, אז למה הוא טוען ככה. ובכללי בעבודת ד' יש קטע כזה של לעשות מה שאבא עשה. ומה שסבא עשה. וזה קטע וכיוון ומגמה נכונה בסופו של דבר, כי כנראה הוא למד מאבא וסבא שלו וכו, אבל זה קטע שצריך להתבסס על זה שאנחנו עכשיו במציאות אחרת. כל דור מחדש, בדורות האחרונים בעיקר. זה הולך ומתקדם ולכן ההלכה היא - לא גמישה, כי אי אפשר לשנות אותה לרצוננו, אבל בעלת מרחב תמרון רחב ש*מיועד* למקרים משתנים ולמציאויות חדשות. וכל מי שטוען שלא - גם משה הופתע מזה, ועדיין הקב"ה אמר לו שהכל טוב וככה זה. כי התורה היא תורת חיים ולא צורת ספר. (ואיזה בעייתי זה שהתורה היא בספר. כי תורה שבכתב שהיא בסיס ונתונה לפרשנות כן, אבל תורה שבעפ, יש לנו עובדי שו"ע ועובדי לאמונת עיתנו ועובדי ועובדי ועובדי. איפה מוצאים עובדי ד' בימינו כבר, תגידו לי.) אבל בתוך בני ישראל. לא נחמד לי לעלות להר ולהיות בצירוף של שניים לקבוצה של מניין ודי זהו. לא נחמד לי להיות בצד ה"חריג", ה"חוטא", להפסל בשידוכים על קיום מצוות. כי עבודת ד' היא כ"כ אישית, אבל גם כ"כ כללית וציבורית, שכמה כבר אפשר. ואדם צריך חבורה ובית בעבודת ד'. צריך מקום לשוב אליו, צריך מקום לבכות בו, צריך מקום לחיות. אני יכולה לחלק בבירור בין תפילות יחיד לתפילות ציבור שלי - ביחיד זה יותר זמן, פחות כוונה, פחות תפילה. בציבור להפך. סתם כי ביחיד מנסים ומנסים ו משהו תקוע. צריך דחיפה, צריך מישהו לעמוד לידו, צריך מישהו להתפלל איתו. ופעם אחת התפללתי בהר וזה היה ביחד והיה לי טוב ושקט ורגוע, והרגשתי בבית. אבל עדיין זה לא יחד. וזה לא הזמן וזה לא האנשים וזה - זה רק המקום, לעלות. ונכון שברשימת אנשים-שאני-מעריכה עולי ההר תופסים תשעה מתוך עשרה מקומות ראשונים, אבל צריך עוד אנשים. צריך את הציבור. צריך את העולם. צריך את הבתוך בני ישראל. צריך את העליות של מאות, שמרגישים בתוך וחיים ומשפחה ובית, אחרת, זאת עבודה אישית וזה טוב, אבל מנותק.
שמים לב,בתוך בני ישראל
סליחה,מתנחל בראבק
אבל אני לא יכול לערוך
רק כי אין נביאמאן דאמר
(!)בתוך בני ישראלאחרונה
..זית שמן ודבש
אסור לבזות רבנים
..זית שמן ודבש
זה נסיון בשבילי
..זית שמן ודבש
כאן אני אכתוב על טייפון בא וי.
..זית שמן ודבש
הטייפון יכה ביממה הקרובה באי רוטה שהוא חלק מאיי מריאנה- בעוצמה של 5 דרגות- הכי חזק שיש.
https://en.wikipedia.org/wiki/Rota,_Northern_Mariana_Islands
..זית שמן ודבשאחרונה
הסופה תפגע בסין
..זית שמן ודבש
חבל שקראתי את זה