בעזרת ה' נמצא פיתרון

מחקו לי כל דבר אישי
נשאר הדבר שמעל כל דבר

תזכרי את הכללים
אמון, ואמונה
אהבה רבה, בנוסח האשכנזי, בבוקר, ביום. בברכה שלפני. ואחרי - אמת ויציב. אהבה רבה, מורגשת, יציבה עם האמת.
אהבת עולם, בערב, בברכה שלפני. ואחרי - אמת ואמונה. לזכור שזה ממשיך.
גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור
ומעביר יום ומביא לילה, ומבדיל בין יום ובין לילה
בקריאת התורה, אומרים חז"ל - הגולל נוטל שכר כולם. מי שגולל, פותח את הספר תורה לפני כולם, בהגבהת הספר, הוא הראה לכולם את העצם של הדבר - נכון, אחר כך מכניסים את הספר בחזרה לארון הקודש. אבל הגולל, הראה, לפני שיוחזר. זה השכר, של השמירה והזכירה. החושך, ממילא יוחזר מפני האור. ליהודים היתה אורה, אורה - זו תורה.
כשהיום "עובר" מפני הלילה - זה נראה כמו מנהגו של עולם. היה אור הגיע לילה. אם זה מנהגו של עולם, זה המנהג. זה מצב, מתמודדים. כשמבינים ש"ומבדיל בין יום ובין לילה", אז יודעים את מהות האור. ואז מתעלים. ואז יודעים. ואז, עומדים לפני ה'. בערב פסח, ליל שימורים, בערב יום כיפור גם כן, לא אומרים את המזמור הזה, המזמור הזה נאמר על חמץ, על דבר מלא ושלם עם האדם בשמחתו. ברגעים שאדם לומד להקריב, הוא לומד להתמודד גם עם הצד האחר. פעמיים בשנה, עוצרים מזה, כדי להתעלות. רוב השנה, זוכרים להתמודד, ובעיקר יודעים ומודים על האמת, והאהבת עולם, על האמונה, ועל אהבה רבה

בשאלת חומרי גלם הכשרים לפסח לצאת ידי חובה בלילה ראשון של מצוות מצה)

כל הקרבנות מן הצומח, כל המנחות - כל השנה - במקדש - הכל רק מצות. חוץ מחלות תודה, שבאותו עם קרבן תודה, ואלו חלות של חמץ. ואלו קרבנות שכל יחיד מקריב.

יש קרבנות שמסמלות לא הודאה, לא קרבנות תמידין כסדרן ומוספים כהלכתם, אלא מסמלות התחייבות - משהו מיוחד - יש קרבנות נזיר, בסיום הנזירות. יש קרבן העומר, שמסמל את הקדשת התבואה לה'. יש קרבן אחד של התחייבות, שהוא קרבן חמץ - שתי הלחם שמרכיבים בחג השבועות, יחד עם זבחי שלמים מיוחדים, שהם שלמי ציבור, בשונה מרוב זבחי השלמים. גם תודה היא קרבן שלמים, ונכללת בתורה עם קרבנות היחיד. רק זבחי שלמי ציבור של עצרת - שבועות - באים עבור הציבור, ובאים עם "שתי הלחם" של חמץ.

"מפני מה אמרה תורה הביאו לפניי שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן.... שיתברכו לכם פירות האילן"

את העומר מקריבים לברך את התבואה, גם של החיטים. עומר של שעורים, גם בשביל חיטים.
את הקרבן של החיטים "שתי הלחם" - זה לא רק לחיטים - זה נועד לפירות האילן. (החיטים כבר נכללו בתבואה. העומר של שעורים - ממילא מאכל אדם זה בדרך כלל חיטים. כשאדם יודע שגם מאכל בהמה של שעורים - זה של הקדוש ברוך הוא - אז הוא יודע, שגם מאכל אדם - של הקדוש ברוך הוא. כשאדם יודע שמאכל אדם, החלק התופח שלו - של הקדוש ברוך הוא - אז גם פירות האילן, שהם המאכלים המתוקים, מוקדשים לה'. קרבן תודה - כשאדם בא ומודה לה' - אז הוא מאמין ומקדיש לה' את המובחר.

כשחנה הביאה קרבן, להודות לה', בזמן ששמואל התחיל לעבוד עם עלי הכהן, אז היא הביאה שלושה פרים. לא כתוב אמנם. אבל אנחנו מכירים שלושה קרבנות יחד, שלושה בהמות רצופין - רק בסיום נזירות - שלושה כבשים. אבל כבשים באים בדרך כלל לענייני טהרה. פרים - באים לענייני כבוד, כמו שרואים בכל פירוטי סוגי הקרבנות. וקורבן תודה, יכול לבוא גם מהבקר.

אלא בטוח.

מאחל רק טוב גבר

מאחל שתהיה שנה טובה בהרבה

מה שלומך?

מה שלומך???

לסדרות או תוכן כלשהו קליל ומצחיק...

סרטונים קצרים - אנדרדוס, ברדק, אלה של האקדמיה ללשון העברית

מקווה שהשבת איכשהו עברה סביר?

הנה עוד אחד