כל השבת לא הפסקתי לשמוע צעקות של פצועים בראש.לראות סוליה דורכת כל פנים של ילד בן 9.לראות בחור בן 20 שצורח לאלוהים שיציל אותו ושהוא לא נושם.

כל השבת לא הפסקתי לשמוע בתוך הראש "רבי שמעון.ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק.בשעת הדוחק.רבי שמעון ראוי לסמוך עליו בשעת הדוחק.שעת הדוחק."
קראתי את הדברים שכתבו בעיתונים של השבוע על מירון,על רבי שמעון,על כמה שהוא מסוגל לישועות,על כמה ל"ג בעומר הוא זמן קדוש.
אני לא רוצה לראות מה יכתבו שבוע הבא,סתם כי פשוט אני לא רואה מה אפשר לכתוב על זה.



די.צרחות.די.

המון לא הייתי פה.
זה כי לא הייתי צריכה, פשוט כי שכחתי מעצמי ומזה.

לאחרונה נרגע קצת הלב כי יש לו מענה, אבל הגוף, הגוף כואב. השכל משתגע.
איך אפשר לחיות ככה לעזעזל, לא להיות אתה, לא למצוא מקום, לחפש בטירוף כל הזמן.
איך זה שאין אף פעם שקט, איך זה שזה מה שאנחנו הכי רוצים, כולנו, ולא מקבלים אף פעם.

לאחרונה שמעתי דיבורים יפים ומילים גבוהות ואהבות גדולות ולא מצאתי מקום בתוך זה. אני מנותקת מעצמי. אני רוצה שינוי גדול.


אני רוצה לחיות על אמת.

אני שואנת את האיש המסריח הזה

אני עדיין מחכה

לא רוצה אותה.
מגיע לך מכות רק על זה שהיא חשבה שיש לה זכות לענות.
מוח פלדה.

שירים מפגרים שבאים מדויק.
העולם הזה חרא שבא ללמד אותנו כמה אנחנו יכולים להרים רגל מהחרא, להתנקות מהסירחון ולהסריח שוב. אבל דווקא להסריח טוב, כי זה כבר מוכר ולפעמים זה מסריח יותר ויותר

התעייפתי מעצמי