(14:47)
היא יבשה.כל הלב שלה יבש.
יבש ממחשבות ומדיבורים על חיים.
חה,חיים.מצחיק ההקשר הכואב של המילה הזאת דווקא יומיים אחרי שכל כך הרבה חיים הפסיקו להיות כאלה.
עיניים שלא יוצאות מהראש.עיניים יפות.חיוך גדול.
ומה שהיא ראתה בשבעה של הסבתא,נשים חרדיות עם פאות וחיוך גדול עם שיניים שחורות שלא ראו שיננית יותר מדי זמן,פנים מאופרות,שקים שחורים גדולים מתחת לעיניים ועיניים שחורות.איזה שחור שהיה להם בעיניים.כאילו כל העולם מת.כאילו נגמרו החיים.כאילו שפעם ראשונה הן מגלות שהן מתות בעצם.ואולי יותר עצוב שכולם ראו את זה עליהן לפניהן.
היא רוצה לפתוח את הלב, שננעל חזק.לבכות על ה45.אבל כל מה שיש זה גוש כעס אחד גדול.

היא רוצה להאמין.

המון לא הייתי פה.
זה כי לא הייתי צריכה, פשוט כי שכחתי מעצמי ומזה.

לאחרונה נרגע קצת הלב כי יש לו מענה, אבל הגוף, הגוף כואב. השכל משתגע.
איך אפשר לחיות ככה לעזעזל, לא להיות אתה, לא למצוא מקום, לחפש בטירוף כל הזמן.
איך זה שאין אף פעם שקט, איך זה שזה מה שאנחנו הכי רוצים, כולנו, ולא מקבלים אף פעם.

לאחרונה שמעתי דיבורים יפים ומילים גבוהות ואהבות גדולות ולא מצאתי מקום בתוך זה. אני מנותקת מעצמי. אני רוצה שינוי גדול.


אני רוצה לחיות על אמת.

אני שואנת את האיש המסריח הזה

אני עדיין מחכה

לא רוצה אותה.
מגיע לך מכות רק על זה שהיא חשבה שיש לה זכות לענות.
מוח פלדה.

שירים מפגרים שבאים מדויק.
העולם הזה חרא שבא ללמד אותנו כמה אנחנו יכולים להרים רגל מהחרא, להתנקות מהסירחון ולהסריח שוב. אבל דווקא להסריח טוב, כי זה כבר מוכר ולפעמים זה מסריח יותר ויותר

התעייפתי מעצמי