הדמעות עומדות לי בעיניים,כמעט יוצאות.
להרשות להן לצאת?
לא מאמינה שזה קורה.היא מתחתנת.הקווצ הזה בלב והתקווה הזאת ש,הלוואי.
מזל שאני לא יכולה להגיע לחתונה.זה מידי לי וזה נראה לי לא נכון.
יש יותר מידי דברים שעוברים לי בלב.
אני זוכרת את הלילה ההוא ואז היא גילתה שזה מה שקרה ולקחה את האשמה עליה וביקשתי שלא תיקח את זה עליה כי זאת אני.
והשנה הקשה הזאת שאחר כך.
ויותר מידי כאב ונחמה שמצאנו.
וההבנה הזאת שאין לנו כלום בעולם..שום דבר.
והכאב העצום.והשירים.והמילים..ומה שבינהן..

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת