אם כן תבדקי את הכיוון של זה

זכור לי שיש תופעת לוואי כזאת לאפידורל במקרים מסוימים

היתה לקרובת משפחה שלי כמה חודשים או חודשיים אחרי הלידה..סיוט.

בכל מקרה תתיעצי עם רופא טוב ותעלי את האפשרות הזאת

ועניינים (כמעט בן 40 כבר) אז מבינה פחות או יותר את הקושי ממקום מסויים.. שולחת חיבוק קודם כל♥️
 

דבר שני, ממליצה לחשוב בנוסף אם יש דרך לחזק לו מערכת חיסונית. יותר שעות שינה. חשיפה לשמש. ויטמין די. לא מובטח שיעזור אבל בטוח לא יזיק..

לגבי מספר הילדים - אל תמהרי להחליט כלום. עכשיו זה לא מתאים. אולי בהמשך כן.. ואולי לא.. את לא יכולה לדעת. ולדעתי לגיטימי לגמרי ותרגישי בנח להרגיש הכל. גם את הקושי וגם את התנפצות החלום, כרגע..

אני נושקת ל33.

לא מתכוונת לחתל ולהניק בגיל 40.

מרגישה קצת שרוצה את החיים שלי ואת השפיות בחזרה.

להיות חופשיה לצאת בלי למהר.

לישון! לילות שלמים.

לתכנן דברים בלי לחשוש שיתבטלו.

מרגישה כפוית טובה כלפי ריבונו. אבל גם כ"כ מוצפת🤦‍♀️

והתחלתי לתת לו ויטמינים. לשמש הוא נחשף.

תזונה מזעזעת. לא מצליחים לטפל בזה. נפנה לדיאטנית בקרוב.

אני חושבת שעם הגיל זה נהיה טוב יותר.

תחזיקי מעמד!

מתפללת❤️

לא לפני.

לפני זה היה בקטנה מדי פעם סטרידור שלא היה קיצוני ולא הצריך בטנזול.

היום אני במצב שיש לי 60 כדורים בארון.

אחרי חג שבועות נשארו 40.

ממש קטע מוזר.

ותודה🩷

וז ה באמת היה סיוט! זוכרת אותי נוסעת איתה בלילה באוטו או פותחת מקפיא להקל על ההתקף.

נראה לי שלא היה לה התקף מגיל שלוש ארבע אבל אין ספק שזה היה קשה מאוד! מבינה אותך מאוד

יש ילדים עם יותר נטיה לחולי ויש פחות.. אל ייאוש 

בהתקף הקשוח הראשון הוא הקיא כמה פעמים ופשוט לא הצליח לנשום

רק כשהביאו לו אדרנלין באמבולנס זה נרגע.

וחזר אחרי שעה.

משהו פסיכי.

מאז אני מחזיקה בטנזול וכשרק מתחיל אני ישר מביאה.

6 פעמים בשנה זה המון

והחרדות שלי לא מוסיפות לזה 

הבן שלי בן 3 וחצי היה גם ככה ואפילו יותר גרוע שאפילו בטניזול לא עוזר לו. כל חודש היה לוקח בטניזול במינון כפול וזה גם לא היה עוזר,

אנחנו מטופלים בביהח אצל רופאים מדהימים, היום הוא מקבל משאפים חזקים בוקר וערב ובנוסף אזניל מניעתי. ויש שיפור ממש. החליפו לנו את הבטניזול במשהו אחר  לנסות להפחית תופעות לוואי

וחיבוק ענקיי!! זה קשוח ממש 

ואיזה משאפים קיבלתם?

ולמה החליפו לכן והאם עוזר?

הרופא משפחה הביא לו משאף מסוג קוואר ואמר שהוא אמור להיות במקום הבטנזול.

כששלחתי הודעה לרופא ריאות הוא אמר שקוואר זה כמו פלקסוטייד.

רופאי ילדים לא ממש מבינים בזה

אצלי (בן 3 וקצת) מקבל משאף ארובנט שהוא נחשב לאחד החזקים ומשאף כתום, בוקר וערב

קיבלנו גם הנחייה לתת בטניזול מנה כפולה ממשקל הגיל ממש ממש בהתחלה של ההתקף כדי לנסות למנוע התקדמןת, לפעמים זה עזר ולפעמים לא.

בנוסף נתנו לנו אנטיביוטיקה אזניל יום כן יום לא ככה קבוע. זה עוזר לו מאוד

אם היה לו התקף אחת לחודש , היום זה אחת ל 3-4 חודשים

וגם בזמן התקף בגלל שכלום לא עובד עליו הוא מקבל משאפים מתוגברים

אבל יש שיפור אין ספק..ב"ה

לא יודעת אם זה פגע לו בגדילה , הוא קטנציק קצת ועם עיכוב התפתחות אבל לא יודעת אם קשור, נשלחנו גם לאנקרנולוג להיות במעקב כרגע מוותרת על זה כי השימןש בבטניזול ירד משמעותית וגם כי התחלנו משהו אחר במקום בטניזול ואמר שזה פחות פוגע בגוף

קבעתי תור חוזר לרופא ריאות לעוד תחילת יוני.

אומנם אצלנו זה לא פעם בחודש אבל עדיין.

זה הזיה שזה רק התחיל מגיל 3.

צילום חזה, בדיקות דם מקיפות של נוגדנים משהו כזה, רופא אלרגיה, בדיקת אא"ג לשלול שקדים/שקד שלישי , אקו לב

אנחנו עשינו בירור מורחב מאוד ולאחרונה קיבלנו תשובה שלילית ל cf

אז יודעת שאין כלום מעבר 

הלכנו לפרופסור שמומחה לריאות

הוא ראה את הצילום חזה אמר שזו אסטמה.

הנחה אותנו לקבל משאפים וזהו.

אנחנו הלכנו בסביבות גיל שנה לרופא ריאות מהקופה והוא פשוט זילזל ואמר תקחו משאפים והילד בסדר , והוא פשוט לא היה בסדר. לא היה הגיןני כל חודש פק"ל לתת 5 ימים בטניזול והוא אמר שזה בסדר

היו זמנים שההתקפים הגיעו כל שבועיים גם, היה סיוט

הלכנו בהמשך לרופא פרטי מומחה והוא עשה לנו סדר בהכל. בהמשך התייעצנו עם עוד 1 (במסגרת ביה"ח שיבא) וב"ה יש שיפור גדול

בתוך הבית?
בחוץ?

במקום ספציפי? ומוגדר?
או מתפזרים בבית?
את בטוחה שזה פשפשים?
יש על בדים? מיטות ?ספות?

אני מפחדת שזה בכל מקום

אני לא יודעת איפה זה

אני בחרדות אנחנו לא בבית

שבוע שעבר נעקצתי כמויות כנראה היה לי בבגדים כי נעקצתי במהלך היום

צריך לטפל בזה שלא יתרבו.
להזמין מדביר 
שיכנס לבית , מדבירים אותם דרך קיטור בעקרון.
את חייבת להביא מדביר, אלא אם הם מעטים וזה רק ההתחלה ואז פשוט לוקחים אותם ומעיפים לפח.

ממש ממליצה להתיעץ עם מדביר, שבעלך יסע לבית, יראה איפה הם, ויבודד את המקומות שהם שוהים שם.

ולא חזרנו בגללם

הוא נסע לשם וחיפש שעותתת

בסוף מצא משהו על מזרון

אם היו כמה על מזרן, הכל טוב, בפרט שעשה קיטור.
שיחזור לשם בנחת אחרי הברית לוודא שהוכחדו, ואם יש עוד בודדים - להוציא עם היד. (עם כפפות, ושכבת ניילון על הבגדים.

כך שפשוט תבודדי את המקום הנגוע
שאף ילד לא יתקרב לשם ולא יגע.
כדאי להביא מדביר
כשלנו היה שמתי כפפות וניילון על הבגדים והוצאתי אחד אחד עם היד
וזה עזר.
עלינו עליהם די בהתחלה...

אני אחרי לידה

מחר הברית והראש שלנו לא שם

בעלי היה בבית וניסה לעשות עם מכשיר קיטור

אבל אני ממש מפחדת לחזור לשם עם תינוק בן שבוע

אם בעלך עבר עם קיטור, אל תחששי ותהיא רגועה
תהני מהתינוק ותתעסקי בברית. טוב שכרגע אתם לא בבית
מציעה שבעלך יחזור לבדו לבית עוד כמה ימים, באור יום ופנס ויעבור על כל הבית לראות שהם הוכחדו.
מאמינה שהם הוכחדו מהקיטור שעשה.
אם נשארו עוד בודדים שהוא רואה שיקח אותם ביד- מגעיל אבל זה הכי עזר לנו.
אם הם הרבה- מדביר, מה שאני לא מאמינה שיההיה לכם

אני מרגישה שרק הדברה תרגיע אותי

אבל זה ממש יקר וסיפור מורכב

הדברה וכמה שיותר מהר..

תתייעצו עם המדביר על העיתוי ותשאלו כמה אפשר לחכות..

הוא מגיע לבדוק ואומר לכם מה המצב..

עדיף.לתפוס את זה כשזה בהתחלה

אבל דורשהרבהההה תפעול - צריך לכבס את כל הבגדים בבית..

לכן צריך לשאול אותו מה מציע..

תחפשו מישהו הגון...

וקראתי באינטרנט שגם לעבור על צעצועי פלסטיק וכדומה שיש בחדרים הנגועים.

שיש לנו בית קטן 😅

יואו איזה כאב ראש זה

לא נראלי שהם הגיעו לשם

לק"י

המדביר יגיד שלא צריך.

אבל תבררו טוב שהמדביר יודע להדביר פשפשים.

אנחנו נכוונו בזה עם המדביר הראשון🤦‍♀️

באתר של מידרג יש עליו המלצות על זה

מספיק אמין?

לק"י
 

מציעה לכם לברר איתו איך הוא מטפל בזה. עקרונית צריך גם קיטור וגם ריסוס (על הקירות, הרצפה, המיטות, הארונות. לא מזרונים).

אבל תפסנו את זה על ההתחלה...

לק"י

יש לי ניסיון עם זה😑

ממליצה בחום לקחת מדביר שיודע להתעסק עם זה. צריך גם לחמם בקיטור וגם לרסס. ולכבס את כל הבגדים והמצעים וכו' בהרתחה.

לא ממליצה לך לוותר על מדביר. מקווה שיש לכם מעט והטיפול יהיה קל יותר. לנו היו מלא.

ואם לוקחים מדביר, להקשיב להוראות שלו.

(לנו נניח אמרו לסתום סדקים וכדו'. הם מסתתרים גם בתוך שקעי חשמל, סדקים בקירות).

באמת זה מה שנעשה

דיברנו עם מדביר מקווים שיבוא כמה שיותר מהר

עבר כבר שבועיים או מהשו מאז שנעקצת, יומיים כבר לא ישנו יותר מדי...

קודם כל מוזמנת לפרטי, אם תרצי.

 יאו, ממש ליבי איתך זה סיווווט.

מבירור שעשינו-  מדביר לפשפשים זה מאד מאד יקר והם לא ממש לוקחים אחריות אם זה חוזר
 

מה אנחנו עשינו?

דבר ראשון- לבדוק מה המקור. אצלנו זה היה ממיטה מסוימת שהוספנו לה קרש שמצאנו, והקרש היה נגוע.

זרקנו 2 מיטות שהיו מלאות בפשפשים.. איכססס

דבר שני- להכניס הכל לשקיות שחורות ולשים בשמש. ואז לעבור שקית שקית ולכבס הכל על הרתחה. כל המצעים, הבגדים, כל משהו שהיה באזור ואפשר לכבס (גם בובות, משחקים..)

דבר שלישי- למלא מיחמים של מים ולשפוך על המיטות. ממש הוצאנו את המיטות מחוץ לבית ובעלי שפך על כל מילימטר, זו עבודה קשה, אבל הם מגיעים לחורים ממש. על הרצפה, על הפאנלים...

בזמן הזה יצאנו מהבית לשלושה ימים.

דבר רביעי- לעקוב, ממש. הם מתחילים את חייהם קטנטנים ושקופים.

דבר חמישי- אחרי שבוע ראינו עוד כמה ואז לקחנו מגמח בבני ברק חומר מיוחד נגד פשפשים, ריססנו ביום שישי ונסענו לשבת.

וזהו!!!! נפטרנו מהם חסדי ה'!!! זה היה לפני שנתיים.. סיוטטט..

בהצלחה ממש

בתנאי שנעשה מה שהוא אמר (לסתום סדקים וכו')

שחורות.

כי אי אפשר לכבס הכל בבת אחת. היה לנו בכמה חדרים, וכיבסתי את כל הבגדים שהיו בארונות.. כל מה שהיה בארגזי מצעים של המיטות..

לק"י

יעידו על זה ערימת השקיות שמונחות אצלינו בבית כבר המון זמן🙊

אבל המטרה של שקיות שחורות בשמש זה במקום הרתחה (אבל אז צריך שמש ממש חמה). אפשר לשים בכל שקית שהיא.

יש לנו מיטות ממש חדשות

כל הרהיטים שלנו יחסית חדשים

ואנחנו לא יודעים מה המקור

החשש הוא שהבאנו את זה ממישהו שהתארחנו אצלו בשבת

או מעריסה שקנינו מיד2 למרות שעליה עוד לא מצאנו כלום

צריך ממש להיזהר.
יש הרבה חומרים וריסוסים טובים היום, לא כולם בטיחותיים.
חשוב גם ממש להתיעץ עם מדביר מורשה.
ולא לקנות מעצמאים חומר
טוב ששהיתם מחוץ לבית 3 ימים.

המדביר שהיה אצלינו הוציא לנו דף מפורט על ההדברה עם השמות של הריסוסים.

וכל הלילה חלמתי על זה.

אמאלה זה סיוט הסיוטים

מקווה שיעלמו לכם מהר

חיבוק ענק

ושתסדרו מהר

לא יודעת מה זה רגישות ברחם.

פתאום מרגישה שאני צריכה לנוח, שהרחם התעייפה.

לא כאב כמו אי נוחות כזו, כבדות.

עד אמצע ההריון.

לא הפריע לי.

אם את מרגישה שזה לא טוב, אז אולי עדיף להפסיק.

את הגדולה הנקתי עד גיל שנה ותשע (בתחילת ההריון היא היתה שנה וארבע), בערך חודש שישי, עד שנגמר החלב.

היא היתה יונקת פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בהתחלה גם שאבתי לה בקבוק למעון, ובשלב מסוים הפסקתי.

את השני הנקתי עד גיל שנה וחצי (בתחילת ההריון הוא היה בן שנה חודש), בערך חודש חמישי, עד שהוא הפסיק מעצמו.

בסוף הוא היה יונק פעמיים ביום, בהתחלה יכול להיות שיותר.

את השלישית הנקתי עד גיל שנתיים (בתחילת ההריון היא היתה בת שנה ותשע), עד חודש רביעי.

היא היתה יונקת 3 פעמים ביום.

וב"ה לא הרגשת משהו מיוחד אחרי ההנקות?

אולי הבעיה אצלי שהוא ממש מושך את זה , לא בשביל לאכול אלא יותר לשיניים. הוא יכול להיות עלי אפילו רבע שעה שזה הרבה נראה לי כי הוא לא רעב

אצל הקטן שלי, הרבה פעמים כשהוא היה יונק הרבה וכבר רציתי לעצור, ספרתי לו עד 10 ואז הפסקתי. לפעמים הוא קיבל את זה בטוב, ולפעמים היה לו יותר קשה.

את יכולה לנסות.

כי ההריון כבר לוקח ממך כוחות ומאגרים, להוסיף לזה הנקה, לדעתי (יודעת שיש כאלה שיחלקו עלי) זו לא הדרך הטבעית שה' ברא. זה לוקח הרבה משאבים מהגוף ומחליש.

(אומרת לך את זה בתור אחת שגילתה הריון כשהבכור שלה היה בן שנה ו3 ואמא שלי אמרה לי שעכשיו אצטרך להפסיק להניק וכעסתי והמשכתי להניק אותו עוד כחודש עד שהרגישות בפטמות כבר היתה בלתי נסבלת. אבל בהריונות הבאים, ואחרי שקראתי קצת יותר על הנושא, הבנתי שזה באמת לא כדאי)

אני חושבת שתקשיבי לרחם שלך ❤️ היא מאותתת לך דברים חשובים. הנקה מכווצת את הרחם, וזה לא הכי טוב להריון (גם אם אחרות יגידו שעשו את זה והכל היה בסדר)

כי אצלי יש איתותים ,אחרת לא היתה דילמה בכלל.

מצד שני כואב לי הלב להפסיק  .

חשבתי אולי להניק רק לפני השינה ואז גם ככה הוא הולך לישון אז הגוף שלי נח ולא מתרוצץ אחריו.

לעומת בבוקר שאני רק מתחילה את היום ומעייפת את עצמי עוד אחרי ההנקה

דילמה 

אבל זה בוודאות מנצל את כל המאגרים.

רוב הנשים לא אוכלות כמות מספקת של חלבונים/ויטמינים שתספיק גם לאשה, גם לעובר וגם ליונק. הגוף דבר ראשון דואג לעובר, אחר כך ליונק והאמא במקום האחרון, נשארת עם כמות מדולדלת

כשאני מניקה בגיל גדול יחסית, וההנקה היא כפינוק ולא חלק מהתזונה, זה לא לוקח לי המון אנרגיה.

גם בצום לא הרגשתי קושי.

עוד משהו שיכול להשפיע- אני לא חווה בחילות והקאות בהריון. אם יש בחילות והקאות, אוכלים פחות טוב, זה יכול להיות קשה להניק תוך כדי.

כדי שלא יהיה קשה מדי לפעוט...

אני הינקתי כמה פעמים במהלך היריון. פעם אחת הפסקתי מעצמי כי הרגשתי חלשה (בחודש שלישי) ופעם אחרת גם כיוונתי בעצמי בהדרגה להפסקה כי זה נהיה לי מעיק (גם בערך בחודש שלישי), ובפעמיים האחרות המשכתי להיניק עד שהיונק הפסיק (בחודש רביעי ובחודש שישי).

לא מכירה את התחושה שאת מתארת. אבל עקרונית למיטב ידיעתי כל עוד אין דימום אז אין מניעה להמשיך להיניק.

בשעה טובה!

מרגיש שהוא צריך את זה יותר מתמיד אולי בגלל שיניים, הוא גם לא לוקח מוצץ.

אנסהה  ממש תודה

מה שכן  - זה שואב אנרגיה.

הנקתי הנקה מלאה וגיליתי הריון כשהזאטוט היה בן שלושה חודשים. החזקתי נראה לי עוד חודש, אבל ממש התמוטטתי.

היה לי קשה מאד להפסיק ונכנסתי גם לדיכאון קל בגלל ההפסקה.

אבל בדיעבד זה היה נכון לי. והייתי שמחה אם לא היו אומרים לי להפסיק ונותנים לי לבחור בעצמי בלי נדנודים.

אם בכל זאת את מחליטה לסיים הנקה, באיזה שלב שהוא - אני רוצה לומר שלפעמים זה גורם לתנודות במצב רוח, בכל פעם שהפסקתי הנקה, גם בגיל מאוחר יחסית, חוויתי תחושות קשות מאד ולקח לי כמה שבועות עד שהתאזנתי שוב הורמונלית.

לא חייב שגם לך יהיה ככה

לא להבהל, זה מה שרציתי לומר, כי אני מאד נבהלתי

מקווה שאצליח להניק עד הסוף

ושזה לא ישפיע לרעה על ההריון או העובר חלילה 

בהצלחה. בבריאות, שמחה וידיים מלאות.

אין מניעה. אני אחרי כמה הפלות הייתי בהריון עם פעוטה שינקה והרופאים אמרו לי שאין בעיה ואין קשר להפלות.  הצלחתי עד 10 שבועות להניק ואז אני הייתי מותשת מזה אז לא יזמתי, והיא הפחיתה את הבקשות עד שהפסיק... (היתה בת שנה ו3-4 חודשים בערך). ב"ה נולד ילד בריא.

אבל תתארי לרופא את התחושה ותקשיבי גם לאיטואיציה שלך. 

אין לי משהו חכם לומר. סורי

אני איתך, חיבוק גדול!

כשהתחילה המלחמה זה לא דומה לעכשיו, לא הרוח, לא המטרות. 

אומנם הייתה לנו הפסקה ארוכה עד המילואים האחרונים, שהיו לא מזמן, וגם אנחנו במצב משפחתי אחר אז לא יודעת אם זה רלוונטי..

בכל אופן, כל פעם שאלו לי מחשבות כאלה, חשבתי שכמעט כולם מרגישים ככה, אז אם כולם יתנהגו ככה מי יעשה את מה שצריך?!? וגם, יש אנשים שנהרגו או נפצעו קשה, או כל פגיעה קשה אחרת, ואנחנו לא ניתן מעצמנו? כנראה זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם על זה..

כי במצב הנוכחי הכל כהז מעצבן

קושרים להם את הידיים מבאמת להלחם

זה לא מתקדם

הם מפירים את ההסכם ואנחנו מכילים ומכילים

אני מרגישה שהז גם ביצה ותרנגול.

שבגלל המי יעשה אם לא אני

אז אנחנו פשוט מגיעים תמיד ואז גם אין צורך לייצר פתרונות אחרים

כי הכי נח שיש אותנו

ולי ספציפית אותי בגלל הפטור שמבחינתי אומר שגם צהל מכיר בזה שזה מאתגר מדי להאשר לבד במצב כזה

אז פחות מרגישה שהכל יושב רק עלי

לא יודעת

את צודקת

ועדיין מבחינתי זה הרס לי את כל החיים

לא יכולה לתאר עד כמה

אולי באמת זה הזמן להגיד עד כאן.

אני הכי בעד מילואים וזו תרומה מטורפת ואדירה

אבל גם את והמשפחה שלך חשובה.

ובסוף אני חושבת שכל אישה מסוגלת להיות כנה עם עצמה ולדעת אם היא מסוגלת לעוד סבב או שכרגע באמת שלא.

וכמובן שזה מצטבר

זה גם לא רק הסב

זה כל החשש לפני- המתח הזוגי- בהישרדות תוך כדי..והאחרי

וכשזה חוזר שוב ושוב

.

קל לנו לחשוב על הדברים שאנחנו רואים בעיניים ומבינים אותם. והרחפני הנפץ האלו ממש לא צחוק

והנופלים הם צער עמוק ותהומי.

ועדיין, מה שעומד על הפרק זה המשא ומתן מול איראן שתרחיש הייחוס שלה זה פצצה גרעינית או כמות טילים בליסטיים שמשתווה אליה בעוצמת ההרס (בשתי המלחמות מול איראן היו רק טפטופים של כמה טילים בודדים כל שיגור)

לדעתי זה כ"כ לא בר השוואה, ולגמרי שווה לתת את ההזדמנות להבין מה אפשר להשיג כרגע מול איראן, דיפלומטית וצבאית,

בלבנון נוכל לטפל אח"כ לפי ההתפתחויות.

רק את יודעת מה את עוברת, לאף אחד אין זכות לשפוט, רק רוצה להאיר פה מחשבה, אולי לך אולי גם לאחרות,

שימי לב למחשבות שאת כותבת בקשר למצב, לגיל הפטור, לאחרים שמגוייסים או לא וכד'. למעשה כל מה שכתבת חוץ משתי השורות האחרונות,

לעומת המצב האישי.

האם המחשבות שלך על האם המלחמה מוצדקת או מנוהלת נכון או הנטל מחולק נכון משפיעה על היכולת להתמודד בפועל עם המילואים?

האם המחשבות האלו מחלישות את הרוח אפילו אם הם רק תוספת קש קטנה לגב הגמל העייף ממילא?

אם גם ללא המחשבות האלו, המחיר שאת מתארת שהרס את החיים לא שווה את התועלת הענקית לעם ישראל, זה דבר אחד ורק את יכולה להעיד אם כן או לא לגבי השאלה הזו.

אבל אם למחשבות האלו יש השפעה, ולו קטנה,

אז אני מאמינה שחלק מהניסיון שלנו זה גם להתמודד עם המחשבות ולא לתת להם לשבור את הרוח שלנו. בסוף זה מה שהאויבים שלנו מחכים שיקרה, שנקרוס לתוך עצמנו, כי כשהם תוקפים אותנו מבחוץ אנחנו חזקים.

יש משפט יפה שאומר שגם בקריעת ים סוף כל מה שבנ"י ראו זה את הגב המזיע של ההולך לפניהם.

כשנמצאים בתוך הסיטואציה, גם אם היא סיטואציה של גאולה של ממש, כל מה שרואים זה את הסיזיפיות.

אבל איפשהו בראש כדאי להחזיק גם את תמונת העל. ולמרות שלא תמיד תמונת העל ברורה לנו, זה חלק מהאמונה להאמין שהכל הוא מהלך אלוקי גדול, ואפילו רק מהמעט שנגלה לנו, אפשר ללמוד עד כמה התקופה הזאת כ"כ משמעותית בספר דברי הימים של עמ"י.

ואם תחליטו שלמרות הכל, זהו זה נגמר, אז תודה רבה על התרומה הענקית על כל מה שעשיתם עד עכשיו, עם ישראל חייב לכם הרבה! יש לכם מלא זכויות, תהיי גאה במה שהשגתם ובהצלחה רבה בכל אשר תפנו!

בעלי מגוייס גם מאידאולוגיה כמובן ממש

אבל בעיקר כי זה צורך רגשי פנימי חזק שלו

וזה יותר מדובר אצלינו ממקום שהוא חייב את זה

ולא רק מהאידאל

וזה עושה את זה מורכב יותר להקריב כל כך הרבה כדי שלו יהיה טוב במחיר הסבל שלי.. פעם -פעמיים או זמן מתוחם קבוע וידוע סבבנ לי

אבל זה לא צפוי ולא מתוחם

וכל היום מדובר פה ניסי המלחמה והמהלך המטורף והמהפכות והשינויים ..בעלי מדבר את זה בלי סוף וגם אני מתרגשת מזה

אבל בעיני יש לי חלק גם ככה מי אמר שצריך עוד ועוד

בעיני כל אחד יכל להיות שותף לפי מצבו..

הבעיה שלי זה שאני לא מסוגלת עם ההכל עלי הזה

אין לי כוחות להכל..לעבוד ..ולתחזק בית ובעיקר הילדים..שרוצים ממני את כל כולי ..ותינוקת שערה עד אמצע הערב

ולהחזיק בראש את הכל

ומלא

ואין לי כוחות אני לא אדם אנרגטי כזה זה לא האופי שלי.אני בן אדם של ספות ..

מסתדרת עם לגדל את הילדים..אבל כן במאמץ גדול לא גדלתי ככה ולא הטבע שלי העומס

ומתאמצת כי שמחה בזה ומסתדרת ממש

אבל המילואים הפגישו אותי עם לבד הכלללל תמידד לתקופות ארוכות

ואין לי שם אוויר

באמת סובלת מכל רגע ביום ובלילה ורק בהשרדות

מנסה

ברור שלומדת דברים..

אבל בעיקר סובלת

וזה כל כך חשוב לו אז זה מסובך

מפחדת שיכבה לי אם לא

ולא יודעת למה כולן מסוגלות ואני לא

אפילו שהיו סבבים שהרגשתי יותר מסוגלת

ובאמת מאז הלידה האחרונה קשה פי כמה עם תינוקות

תיארת פה את הקושי הגדול הבסיסי של סבבים חוזרים ונשנים,

ואת הקושי בלהרגיש שאת מחזיקה מציאות לא הגיונית-לבד (שוב ושוב אתם במערכה ואחרים זה נראה שלא לוקחים חלק).

אבל עכשיו הכנסת עוד פרמטר משמעותי-תחושת השליחות והאידאל של בעלך מול המחירים שזה גובה ממך.

וזו כבר נקודה אחרת שלא בהכרח קשורה למילואים ויכולה להופיע בסיטואציות נוספות בחיים:

שאלת הגבול.

עד כמה בנזוג אחד מותח את היכולות הפיזיות והנפשיות שלו בשביל תחושת המיצוי והסיפוק והעשיה וההגשמה- של בן הזוג השני.

אם היית אומרת שזה ערך משותף לכם, שאתם שניכם 'על זה' בראבק,

ורק קשה לך בנקודת הזמן הנוכחית ואת צריכה תמיכה רגשית או רעיונות מעשיים להקל על עצמך-זה היה מצב אחד.

אבל תיארת בהודעה האחרונה מצב שבעלך משגשג ומוגשם ואת בסבל מתמשך.

זה הזמן לעצור ולדבר על זה

לשקף לו

ולהחליט גם באופן זוגי וגם באופן אישי

איפה עובר הגבול.

בהצלחה גדולה גדולה!!

ה' יברך אתכם

או הכל או כלום?

אי אפשר להיות חלק ולתרום אבל עם איזשהי מידתיות?

אם בכל שנה יש בין 4 חודשים לחצי שנה השוא לא בבית

וכבר 3 שנים זה ככה

אז כאילו אם הוא ישרת רק חוד שוחצי בנשה זה אומר אשנחנו משתמטים וזה לא נחשב?

כאילו למה אם מ

אני ךוקחת חלק אני לא יכולה לקחת חלק לפי איזהשו חשבון כמה כוחות י שלי ומורכבויות אחרות?

באמת מעניין אותי למה זה כאילו נמשע חסר ערך

והכי הכי לא חסר ערך - להיפך!

זה באיזון ובהקשבה פנימה לכוחות של המשפחה כמערכת שלמה.

מציעה בחום להציף את השאלה הזו ביניכם באופן נכון ומקדם ולראות בהחלט כיצד להגיע לאיזונים הנכונים *לשניכם*, בהחלט בהחלט גם לך ולכוחות שלך, בטח כאשר זה כ"כ מתמשך. חשוב מאוד בעיניי ואף מזמן צמיחה אישית וזוגית אפילו יותר עמוקים ב"ה מתוך כך 

אני מרגישה איך מסבב לסבב הרוח יורדת וכבר אין לי את המוטיבציה שהיתה.

וגם לא נעים להגיד את זה בקול...

אבל אני חיה עם תחושת מחויבות לצד תחושת עייפות ומרמור.

לא יודעת איך זה יחזיק להמשך, זה בהחלט נמאס לגמרי וגובה מחירים, לא חושבת על זה הרבה כי פשוט יגמר הכוח :/

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם נותנים בשבילנו!

אבל כן רואה שהגישה של למה אנחנו,

מכרסמת במוטיבציה ושוחקת עוד יותר את הכוח הלוחם.

אולי אין לי זכות לדבר כי כמות היממים לא מתקרבת לחטיבות המילואים כמו אלכסנדרוני וכרמלי ודומיהם.. בעלי משרת כגדוד מילואים בחטיבה סדירה מתמרנת אז לא כל הזמן היה צריך את כל כח המילואים (לכל אורך המלחמה אם היה מגוייס זה לעזה/ לבנון)

ועדיין ממש מרגישה איך כשמאשימים את הממשלה שמאריכה את המלחמה בגלל סיבות פוליטיות, מאשימים את החרדים, מאשימים את הפרוטקציונרים

מאשימים ומאשימים, אז זה לא עוזר לשחרר קיטור ולהקלה, זה מכניס מוגלה ללב.

אני לא שואלת את עצמי למה אנחנו ולא אחרים, אני שואלת האם קראו לנו- נלך בכוחנו ונושיע את ישראל.

עוזר לי לחשוב שעצם הדילמה הזאת היא פריווילגיה מטורפת לעם ישראל לעומת כל הגלויות והשלטונות זרים בארץ שכל מה שהיה אפשר לעשות זה רק להתחבא ולקוות שהמזל הרע ידלג עלינו.

היום אפשר לפעול למען הביטחון הלאומי שלנו. בעיני זו זכות מטורפת.

אני שואלת את עצמי כמו מי אני רוצה להיות,

מי האנשים שאני לוקחת מהם השראה

אם זה מנהיגי העם החל מאברהם אבינו ועד ימינו.

אני לומדת הרבה עם הילדים פרקים בתנך, ברמה הכי פשוטה שיש, בכוונה, כדי להתחבר לשורשים. וכל פרק מגלה כמה הוא רלוונטי אלינו, וכמה הכל מתחבר.

אפשר עוד להאריך, אבל חשוב לי גם לכתוב שאני לא כותבת ממקום שאת לא בסדר על עצם המחשבה והמרירות, אלא באמת משיתוף אישי אומרת שהדרך שאני אישת בחרתי להתמודד, זה שהחלטתי באופן מודע לא להיכנס למחשבות כאלה, כי מנסיוני הדל במטבח, מאוד קשה לתקן מרירות שנכנסת לאוכל, לא משנה כמה סוכר ומלח תנסי להוסיף.

לפעמים עדיף מראש לא להחליט את המר להשאיר בחוץ.

בפרקטיקה עוזר לי לעקוב ולקרוא ולשמוע אנשים כמו יוחאי גרינליק, מרים ואליסף פרץ, הרב דורון פרץ, אורית מרק-אטינגר (תחשבי שעם כל סיפור הרקע שלה, בעלה לא מפסיק לטחון מילואים)

חטופים שחזרו לשרת בצהל או ילדים שנחטפו והתגייסו כשהגיעו לגיל.

הרב סלוטקי ויש עוד הרבה.

עוד משהו לאחרונה ששמעתי ועזר לי, יש פודקאסט של גדוד 890 של הצנחנים שמספר את סיפור הלחימה שלהם בשפה שיכולה להיות מובנת גם למי שמחוץ למערכת הצבאית.

חוץ מזה שהסיפור עצמו מרתק,

ממש עזר לי לקבל הצצה לאיך הדברים נראים מהזווית של המפקדים וגם קצת מהזווית של "צהל הגדול"

להבין כמה דברים שנראים לנו מבחוץ שצריך לעשות ככה או אחרת, הרבה יותר מורכבים מזוויות אחרות.

אותי למשל זה פגש בעקבות תסכול גובר על חוסר סדר משווע ושינוי משימות לעיתים קרובות, וגם כשלי בטיחות חמורים (בעלי כמעט נהרג ממשהו כזה חודשיים אחרי תחילת המלחמה, חבר שהיה צמוד אליו נהרג ובעלי נפצע וניצל בנס ממש) והיה בי תקופה ארוכה כעס שזה לא פייר שמשפחות מתפרקות בגלל דברים שבקלות היה אפשר למנוע והיה לי קצת קושי לסמוך שוב על המערכת.

בפודקאסט היו נגיעות גם בנושאים האלה ולשמוע את זה חיזק אותי מאוד.

קצת קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק התיישב לי בעקבות הפודקאסט.

משהו בתחושה שאולי נעשו טעויות בניהול המשימות, בקבלת החלטות אבל שום דבר לא נבע מהזנחה אלא באמת מקושי לנהל מלחמה בסיטואציה הזו.

ושיש מי שחושב ופועל ומנסה לתת מענים בצד השני, גם אם בסוף המשפחות לא ממש מרגישות את זה, כן יש מי שאכפת לו.

לי זה עזר להחזיר את האמון במערכת.

וגם בתכלס, בלי מילים גבוהות,  זה הצבא היחיד שיש לעם היהודי, גם אם יש תלונות על הניהול או על דברים אחרים, זה לא שיש לנו צבא אחר. זה מה שיש לטוב ולמוטב, ועם זה ננצח בע"ה.

לכן מבחינתי מה שאפשר לעשות עושים גם אם לא הכל מתנהל לשביעות רצוני.

וגם כן קצת מילים גבוהות, אנחנו באמת באמת כותבים את ההיסטוריה עכשיו.

בתור מי שמתעניינת בגיאופוליטיקה זה פשוט מטורף מה שקורה.

אנחנו פנימית עסוקים ב7.10 ובהשמדת חמאס מטעמים מובנים לגמרי,

אבל בראייה גאופוליטית, מה שמדינת ישראל עושה בשנתיים האחרונות, ובמיוחד מאז המלחמה עם איראן, זה פשוט מטורף בכל קנה מידה ברמה עולמית.

סתם בשביל להמחיש בקטנה, הכוח בעולם בעשורים האחרונים מתחלק בין המערב בראשות ארה"ב לבין הגוש של סין-איראן-צפון קוריאה-רוסיה

הרבה דיברו על כמה נקודות חיכוך שיכולות לגרום לפרוץ מלחמת עולם שלישית:

סין- טיוואן

צפון קוריאה- דרום קוריאה

רוסיה- אוקאינה

איראן- ישראל.

ישראל הייתה אנדרדוג לגמרי מבחינת השפעה על הכוחותש הפוליטיים בעולם, שעצם זה שהיא ברשימה זה כבר הישג,

ואז קרה הבלתי יאומן, מה שאוקראינה ואירופה לא הצליחו אנחנו הצלחנו ורתמנו את צבא המדינה החזקה ביותר בפער בגוש המערב לטובת האינטרסים שלנו.

ולא רק זאת, הפכנו את הקערה, במקום שאנחנו היינו מבודדים בכל המזרח התיכון כמדינה יהודית בתוך המון האיסלאם

גרמנו לשינוי ועכשיו איראן מבודדת מול ההמון הסוני.

אומנם מוקדם לחגוג, אבל עצם זה שטראמפ מדבר בגלוי על הסכם שלום (לא נורמליזציה) עם סעודיה, קטאר, פאקיסטן (טראמפ הזה אשכרה משוגעעעע)

ובלי שמדינת ישראל צריכה לרדת על הברכיים ולוותר על כל האינטרסים שלה, זה לא פחות ממהפכה גם אם זה רק ברמה ההצהרתית.

ומי שגרם לכל זה לקרות, כמובן בסיעתא דשמיא ענקית, זה רק הלוחמים והעוצמה והנחישות שהם הפגינו לאורך זמן.

העוצמה הזאת שברה אפילו את כל מסכת השקרים והתעמולה של הפלסטינים, בסוף עוצמה צבאית ותחבולות קונה גם מעמד פוליטי עולמי.

(לא אומרת שאין אינטרס אמריקאי בסיפור, ברור שיש, אבל יש גם אינטרס אמריקאי באוקראינה ולשם לא שלחו חיילים אמריקאים, לפחות לא באופן מוצהר כמו מול איראן שארה"ב נטלה בה חלק פעיל ומלא)

בעיני המהפך הזה, מאיפה היינו ב7.10 ואיפה אנחנו היום, ברמה הלאומית הוא לא פחות מחזון העצמות היבשות.

ואני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה, ככל האפשר.

ושה' יתן לנו כוח להחזיק מעמד. ובעיקר שיתן לנו כוח להיות גאים במה שאנחנו עושים.

תודה מכל הלב על כל מילה ומילה שכתבת

כמה מחזקת ועוצמתית את, תודה! ❤️

האשלה לשי האם נכון להמישך לתת באופן ההז שעם הזמן הז נכון גם לתת באופן מדוד יותר כי זה מדי קשוח

הכעס על הלמה אין עוד לוחמים הז לא כדי להשתמט

זה כדי לתת בשמחה עם איזשהו מימד של מידתיות לכוחות

ולא לחיות בסיוט מתמשך לאורך שנים

ולכן אני מבינה את הגודל השעה ואת הניסים וכל המזן מדברים את הז אצלינו בבית

וגם אני מזדהה

אבל בכנות

לא חושבת שאם הוא ישרת ''רק' חודש וחצי בשנה זה אומר שאני לא חלק מהמהלך הגדול ולא שותפה

רק תודה עצומה והערכה עצומה.

יקרה שאת, זה כ"כ קשה ומתמשך עוד ועוד ועוד

רוצה לשלוח חיבוק וחיזוק ותפילה ❤️

(ואם תרצי אוכל לצרף קטע שכתבתי בעבר על המגויסים והמגויסות והלוואי שיתן טיפה כוח ב"ה 🙏).

ובפן הזוגי - אולי עבודה על מובחנות ודווקא להביא את כל הסבל והקושי שלך באותנטיות ובנשיאת הפער הזה ודרך רגע לעבור דרכו, לתת לו מקום, להנכיח את הלב שלך והצד שלך בפני בעלך. זה בפני עצמו גם מאוד חשוב.

קשה לי להאריך כעת וגם קשה להסביר זאת על הכתב, אבל מאוד ממליצה לצעוד שם בדרך הזו שניכם ❤️

בהתחלה היה נורא ומזוגיות מושלמת כמעט התרסקנו

והוא לא הצליח לדבר את עצמו והתנהג לא באופן זוגי וזה היה הכי לא מתאים לו

ואני נפגעתי מאוד והתרסק לי כל הבטחון של שנים

עברנו מלאאא עליות ירידות

טיפול שלו

קורס מובחנות שאכן עזר מאוד

אני תמיד מהמשתפים אז את הקשיים שלי הוא ידע

אבל עד דלא הלך לטיפול

הוא יכל לשמוע אותי אומרת משפטי קצה של אני קורסת לגמרי לא עומדת בזה יותר ולא באמלי לחיות

ולהתעלם ורק לשדר שלא מבין למה קשה לי ולכעוס עלי בלב שככה קשה לי

ב''ה היום המצב ביננו טוב ושקוף ומדבר והוא מכבד והתנצל ובאמת עבר דרך מדהימה

וטוב לנו ומאמינה שגם לצו הקרוב נתברר יחד ונראה

אבל

לא נקודתית

להמשיך לחיות ככה חצי שנה על הקצה של עצמי וחצי שנה בבין לבין כבר שוחק אותי

אפילו פרקטית

רוצה לעבור עבודה ולא יכולה עבודה בזמנים שהוא לא בבית

ואין

ואין פתרונות בייביסיטר וכו לתקופה ארוכה..אין וגם מורכב מדי כי הם הרבה ילדים וקטנים ותינוק

אז הכל נתקע לי

עברתי שנה עמוסה וסיוט חיכיתי לסיים להתאושש קצת

הופ צו חדש

מהמם

אה וחגים וכו

ואין לי משפחה אני לגמרי לבד

קיצר לא יודעת אני מחפשת פתרון מערכתי

לא להשתמט

אבל לתת במידה הגיונית לי

וואו

ממש ממש ממש להעריך אתכם!!!

איזה אלופים

איזו אלופה

איזו דרך עברתם

וואו הקב"ה תראה אלו בנים ובנות יש לך וכמה מסירות נפש ועוצמה וגדולה ואהבה וצמיחה למרות הכל

ממש ממש וואו!

👑

ויקרה, את ממש צודקת בכל מילה שאת כותבת.

את נשמעת כ"כ חכמה ומודעת, ומאמינה שהתשובות אצלך,

תמשיכו בכל הדבר היקר הזה שבניתם לתקשר ולהביא בשלמות אחד את השנייה,

כן, גם את כל מה שצף ומתעורר בך כעת

זו בהחלט הזמנה נוספת להעמיק עוד רובד נוסף במדהימות הזו שבניתם ולהגיע לאיזונים חדשים ומאפשרים יותר.

ועשינו מעל 700 ימים כבר..

אבל כל אחת והנתונים שלה

לי יש רק שלושה ילדים והגדולה כבר בכיתה א

יש לי עבודה אמנם דורשת עפ האבה שעות אבל גמישה יחסית

והוא לומד אז זה גם יחסית גמיש

ככה שהשחיקה מובנת מאוד

ובהחלט יכןל להיות שבנתונים אחרים היינו מחשבים מסלול מחדש..

אבל גם אם החניות לא שמורות, זה עדיין שייך לבניין ואמור להתחלק בין כל הדיירים בצורה הגיונית

אצלנו יש שכן ש2 הילדים שלו קנו רכבים עכשיו בנוסף לשלו וזה תוקע אותנו לפעמים אבל הגיוני

אצלכם פחות..

השאלה אם יש עוד מישו לדבר איתו בבניין על זה שזה מפריע לו כי אם רק את תדברי זה יהיה לך פחות נחמד אם אכפת לך

לא לגמרי הבנתי

מוזר שיש לה כל כך הרבה רכבים אבל איפה היא אמורה לחנות אותם, לא ברחוב?

התכוונתי שאני רוצה לבקש ממנה שתחנה את חלקם ברחוב הראשי הצמוד

יש שני רכבים והשכנים מרגישים חופשי לדפוק לנו בדלת ולבקש להזיז 🙃

אני חושבת שתמיד אפשר לבקש, לפעמים זה עניין של חוסר מודעות ושיחה קטנה יכולה לפתור את זה. 

לא בקטע של לחנך אבל כן אם אפשר להתחשב.

אין שום סיבה להחנות מעל 2 רכבים צמוד לבית, כנראה יש רכבים שלא משתמשים בהם ביומיום אלא יותר לסופשים שאותם יזיזו.

קרה לי פעם אחת שחזרתי עם ילדים ישנים ועם קניות,

הורדתי הכל בכניסה לבניין (כולל הילדים הישנים)

ונסעתי עם אוטו ריק לסוף הרחוב לחנות (מרחק של עוד שני בניינים)

כשהגעתי ברגל ראיתי שכנים מבניינים אחרים מתחילים להתגודד לנסות לפענח את הסיטואציה, זה באמת היה הזוי, מה לעשות.

(לא יכולתי להעלות ילד ילד כי אז הייתי משאירה ילד לבד באוטו יחסית הרבה זמן וגם הם היו כבר יחסית כבדים)

נראה לי מרוב הלם השכנים אפילו לא הציעו עזרה 😆

לא הייתי מעירה על מה שחוקי לעשות.

חוקי להחנות שם עשרים רכבים, אז לא הייתי מעירה

(אם היא חונה בחניה פרטית אז כן, אבל אם לא, בעיניי אין מה לעשות) 

אם יתאים להם להחנות רכבים שלא בשימוש קצת רחוק כי הרבה פעמים אין לך חניה ומסוכן לך עם הילדים

לא לבוא ממקום של מגיע לי

אלא לבקש דבר שכאילו ממש לא מובן מאליו

1. כן בשתי הלידות

2. כן.

3. שבוע 39 

4. לידה ראשונה שבוע אחרי, לידה שנייה כמה שעות אחרי.

לא תמיד הפקק הרירי יוצא לפני הלידה

אצלי רק בלידה אחת מתוך 4 היה אפשר להגיד שהפקק יצא

שאר הלידות כנראה יצא במהלך הלידה הפעילה כבר..

באותה לידה ילדתי כמה שעות אחרי, אבל זה לא אומר.

1. לא. בהתחלה חשבתי זו סתם הפרשה גדולה וממש מוזרה ואחרי כמה דקות נפל לי האסימון שיכול להיות שזה זה.

2. לא יודעת. נראה לי שכן

3. יצא בשבוע 37+2

4. תוך יומיים, ב-37+4

וב 2 האחרות לא ראיתי שיצא,

לידה אחת, אני זוכרת משהו כמו יום או יומיים לפני הלידה שיצא וזה היה בערך שבוע 39

ולידה אחרת יצא שבועיים לפני הלידה..שבוע 37

כך שלא תמיד אפשר לדעת אם הלידה קרובה.

1. כן, ב2 בלידות היה עם מעט דם ושונה משאר ההפרשות...

2, אין לי מושג, לא בדקתי מה נשאר בפנים ;)

3. יצא לי סביב התל"מ....

4. תוך כמה שעות, אצלי מרגע יציאת הפקק הצירים מצטופפים ומתחזקים ואחרי תקופת צירים הלידה מתחילה לרוץ

בלידה הראשונה יצא לי 3 שבועות לפני הלידה.

בלידות הבאות לא ראיתי אותו בכלל, כנראה יצא בלידה

ועוד פעם אחת באמצע הלידה.

בשאר הפעמים פקעו לי/ קיסרי..

לא היה מה להתבלבל.. זרם מים בבת אחת.

כשזה היה לפני הלידה, לקח איזה 4 שעות

בלידה ראשונה נסעתי בגללו לביח בשבת.

יצא עם דם טרי ונבהלתי. הגעתי עם פתיחה גדולה אז כביכול לא הגעתי סתם כי הייתי בלידה, אבל ילדתי רק יממה אחכ

1. בראשונה הייתי בטוחה, בשניה קצת התלבטתי וכשתיארתי לדולה אמרה שזה 100% זה

2. אמממ בשניה בטוח כן בראשונה לא בטוח

3. בראשונה לא זוכרת, אולי שבוע 40 אולי 39, בשניה בסוף שבוע 39

4. בראשונה אחרי שבועיים נראלי, בשניה אחרי יומיים.

1. כן

2. אין לי מושג

3.  שבוע 38

4. יצא בבוקר ובערב הלכתי ללדת

1. בלידה הראשונה כן, זה היה הפרשה מאוד מוזרה צמיגית וברורה, לידה שניה לא ראיתי שיצא.

2. אצלי יצא בשלבים, יומיים בערך עד שיצא הכמות שאמרו לי בערך שככה הגודל של הפקק

3. תחילת 39

4. אני חושבת שיצא לי ביום שני או שלישי, וילדתי בשבת באותו שבוע. 

1. כן.

2. לדעתי לא

3. 41 פלוס..

4. משהו כמו יומיים שלושה

בעיניי ה- AI ישנה את עולם התעסוקה.

יוריד משרות בחלק מהתחומים ויגדיל בחלק אחר.

בסוף העולם ימצא את האיזון שלו.

לדעתי, יותר מלחפש מקןם חדש תנסי לחזק את יכולות ה- AI שלך.

ללמוד כלים ולהתפתח בנושא.

כי זה מה שיעזור לך בעולם התעסוקה החדש.

אני יודעת שקל להגיד וקשה לבצע, אני בעצמי קצת נמאס לי מהטירוף הזה של ה- AI  אבל משתדלת לשלב אותו ביומיום שלי כדי להתפתח.

ומקווה שהחברה אצלכם תתייצב האווירה תהיה נעימה יותר ולא יהיו עוד גלי פיטורים.

חיבוקקק ומלאאאא בהצלחה!!!!

האמת שאני מובילה את התחום אצלנו וזה עוד יותר שוחק כי אני גם צריכה לעשות את העבודה הרגילה שהיתה עד היום וגם ללמוד ולקרוא בלי סוף והכל מתעדכן ככ מהר בקצב לא אנושי.

והכל צריך לקרות מהר ובמקביל.

הלוואי שאת צודקת והעולם ימצא את האיזון שלו כי אני כרגע מרגישה בטרפת.

ותודה על החיבוקים❤️❤️

אבל הבנתי שבאמת מקצועות הולכים להיכחד, כי הכל יעשה הבינה. הזוי. לא הייתי למשל בונה בית עם הבינה.
לא אוהבת את זה...
יש אנשים חכמים ויצרתיים בעולם, עכשיו הבינה לא תעודד אנשים כאלה כי היא כבר תעשה הכל, אנשים ישבו בבית בלי עבודה ובחוסר מעש ובלי לפתח חשיבה ולהפעיל את המוח
בקיצור, רק פסיכיאטרים תהייה להם עבודה בעתיד. כולנוט נידפק ממסכים
גם אני בחשש הזה
מאמינה שזה תהליך איטי
לא הייתי עוזבת את העבודה כעת, אבל הייתי עם יד על הדופק.
מתוסכלת כמוך ):
 

לבנות בית עם הבינה

היא הרבה יותר דייקנית מיד אנושית

זה כלי מאוד חכם ויעיל שצריך ללמוד להשתמש בו נכון

ולפותחת אני גם בסרטים על זה

התחלתי תואר בתחום עוד לפני שזה נכנס ככה

וככל שאני לקראת סיום התואר אני לא יודעת איך אני אכנס לעבודה בתחום בקצב הזה

בלי לייתר את העובדים

פשוט העבודה/התפוקה תהיה יעילה יותר

מאמינה שתקשורת אנושית עדיין תהיה

כמו גם שמירת תורה ומצוות שזה העוגנים שלנו. 

ולא של בן- אנוש.
טעות אחת קטנה בקונסטרוקציה והבית אבוד.
לא מדברת על עיצוב אדריכלי וכאלה שאפשר לשנות

הרבה יותר טועים ממחשב

הם אנושיים

אנשים ישבו בבית הודות לבינה, לטוב ולרע.

בקיצור- פסיכיאטריה זה המקצוע הנכון ללמוד היום...חחח

אין מכילה ממנה 😅😜

אבל נראה לי אנשים ישתגעו משהייה ממושכת מול מסכים
ולא מול בני אנוש.

באמת מעניין איך יראה העולם בעוד 20 שנה.
העיקר שנהייה בריאים

בצורה של מסך

זה יכול להיות רובוט או בובה אנושית מאוד

להרגיש מול בן אנוש
שהוא לא בן אנוש
פחות נפעיל את המוח (כי אין בשביל מה, יש את הבינה)- המוח יתנוון בגילאים מוקדמים יותר

פחות נפעל ונזוז (פחות עבודה, יציאה מהבית וכו...

פחות חיי חברה- יותר דיכאון סמוי מצטבר, ירידת כישורים חברתיים
פחות יצירתיות, יציאה מהקופסא- גם קשור להפעלת המוח.
ועוד ועוד...
אני לא אוהבת את זה, כבר אמרתי?
דואגת לנכדיי עוד לפני שנולדו.
ידברו לי עם רובוט?
אוי ווי

אבל זה כבר מה שמתחיל היום...
אנשים מתייעצים עם בינה במקום פסיכולוג
ביתי ספר מתחילים לעבור ללמידה מתוקשבת מול מסך, ובכלל מדברים על ימי למידה מהבית.
זה החשש- שזה מתחיל להחליף בני אנוש, וזה לא אותו דבר.

זו הביקורת על הבינה

אבל נראה לי שאנשים מודעים לחשיבות החברה. קשה לי להאמין שיעברו לימי למידה מהבית בגיל בית ספר. נראה לי שראו כמה נזק זה עשה בקורונה.

ובכללי אני מאמינה שה' מכוון את העולם ובתוכו גם את ההתפתחות של הטכנולוגיה והבינה המלאכותית. וכנראה שזה חלק מתהליכי הגאולה כמו שמתואר בביאת המשיח שלא נצטרך לעבוד ונהיה כולנו פנויים ללימוד התורה. הגיוני שבדרך יהיו משברים וחוסר באיזונים. אבל בסופו של דבר אני מאמינה שזה יוביל לטוב גדול.

בע"ה
דור של גאולה אנחנו

יש עלייה משמעותית בלמידה, חוגים, מדרשות, ימי לימוד, טיולים, קורסים של יצירה ולמידה ופיתוח עצמי. וזה מתאפשר כי אנשים לא צריכים לכבס בגדים ביד ולשאוב מים מהבאר אז יש לנו יותר פנאי.

אני חושבת שככל שלאנשים יהיה יותר פנאי העולם יתקדם יותר ויותר לכיוון הזה.

מי שיש לו ערכים- ייתכן שישקיע ויפתח את בערכים שהוא מאמין בהם

מי שאין לו ערכים/ אמונות- אין לו תכלית שבשבילה הוא חי , אז יכלה את זמנו בדברים שטחיים

זה לא קל לחיות ב "ריק" או שממה רוחנית

והגיוני שאחרי כמה זמן הוא יחפש וימצא ערכים/אמונות ואז יפתח את עולמו הפנימי

אז פתרנו ת'בעיה 😃

זה נוגע בעיקר לפלח שוק של ההייטק ומקצועות נוספים שעיקר העבודה היא מול מחשב. לא חושבת שיתבטלו מורות/ גננת כי התפקיד שלהם הוא הרבה יותר מאשר להעביר חומר. כנ"ל שאר המקצועות שעיקרם בקשרים בין אישיים.

הם ישארו בבית עם ילדיהם כנראה... לא?
וגם- מדברים כבר על למידה ממסך, כבר לא צריך מורים תכלס.
יש הכל ביוטיוב, בבינה וכו...
כבר התחילו להכניס מחשבי למידה בכיתות על תיכוניות, המורה נוכח אך לא מלמד.

כן...התחלה של עידן חדש.

וזה החשש שהקשרים האישיים ייעלמו.

נחזור לחקלאות ולמרעה

לאכול את מה שנגדל.

לחיות בלי לחץ😂😂

אבל ממה שאני רואה ודיברתי עם אנשים הקטע הוא ללמוד לרתום את הבינה לטובתך. ראיתי שכתבת למטה שאת מובילה תחום, אז בין אם את בעצמך ובין אם כראש צוות כדאי להראות להנהלה איך אתם ממנפים להם את הai והוא תורם עוד יותר לחברה *באמצעותך/כם*

וכמובן גם להקדיש חלק מהזמן לבדיקות שלו ולשקף להם איפה זה היה משמעותי כי מנהלים לא תמיד מבינים את הנושא הזה

והסיבה שהסייטים נפתחים בהודו במקום זה לא קשור לai אלא לרמות השכר פה ועם זה אין מה לעשות. 

אם זה מנחם, אם באמת ענף ההייטק פה יצטמצם זה יהיה אמנם בעייתי למדינה ברמה הכלכלית אבל לפחות יש סיכוי שיוקר המחיה ירד קצת וזה יאזן את הקושי של הירידה ברמת השכר

בלידר קניתי כמה חצאיות שיש להן גומי מתכוונן, כמו של חצאיות הריון כזה? ואז זה יכול להתאים גפ לרזות

וגם בקיווי יש מצב.

בביגוד יש גם אחלה חצאיות אבל לפחות החצאיות בד מתחילות ממידה 6 אם אני זוכרת

חצאיות מעולות לילדות, בעיקר בגילאים האלה

כי מתחת שמלה צריך טייץ קצר (או בוקסר) והיא חשוב לה שיתאים הצבע וזה מסובך לי חח

ככה זה ביחד ושלום

אבדוק בקיווי באמת

תודה

מסכימה שהכי נוח הטייץ שמחובר לחצאית אבל הם כן קצרצרים בדכ וגם באמת קשה יותר להשיג

אבל גם המון חולצות יפות מאוד

ובתכלס גם טייצים

אני צריכה חצאיות

אם יהיה עם טייץ- מבורך

אבל לא מאסט

ובהתאם לכך גם יותר קצרות.

למה הטייצ צריך להתאים בצבע?

תקני כמה טייצים שחורים, אפורים ולבנים וזהו. 

אולי באמת בסוף אעיף את כל שאר המבעים ולא תושאר לה אופציה 

קניתי לו חליפות גן שעל המכנס אין סימון ספציפי מאיזה סט הוא מגיע

אז גם התחיל טרור כל בוקר

ואז עלה לי רעיון כמו שזה הגיע מהחנות סט חולצה-מכנס

ככה גם בארון אני מחברת מראש לפי הזיכרון או לפי הדוגמה

בבוקר הוא רק שולף סט והכל כבר מתאים.

אולי אם לא תמצאי חצאית-מכנס

תוכלי לאמץ את הרעיון לשדך כבר בקיפול סט של חולצה-חצאית-טייצ. לפי הקריטריונים שלה.

אבל חצאיות מצאתי בקיוי, פוקס בחנויות של הדוסים, פטרול (גיל יותר גדול קצת)

חצאית מחוברת למכנסון

יש 3 צבעים

קנינו בסופעונה היה זול ממש..