הנטייה הזאת להסתבך.
אתמול פתאום הבנתי כמה אני מיואשת. כמה לא אכפת לי ולא מזיז. אלוהים.
פעם הייתי בטוחה שרע לי. חה. זה כלום. פשוט כלום.
אני רוצה לעצום עיניים ולישון שנה וחצי.

המון לא הייתי פה.
זה כי לא הייתי צריכה, פשוט כי שכחתי מעצמי ומזה.

לאחרונה נרגע קצת הלב כי יש לו מענה, אבל הגוף, הגוף כואב. השכל משתגע.
איך אפשר לחיות ככה לעזעזל, לא להיות אתה, לא למצוא מקום, לחפש בטירוף כל הזמן.
איך זה שאין אף פעם שקט, איך זה שזה מה שאנחנו הכי רוצים, כולנו, ולא מקבלים אף פעם.

לאחרונה שמעתי דיבורים יפים ומילים גבוהות ואהבות גדולות ולא מצאתי מקום בתוך זה. אני מנותקת מעצמי. אני רוצה שינוי גדול.


אני רוצה לחיות על אמת.

אני שואנת את האיש המסריח הזה

אני עדיין מחכה

לא רוצה אותה.
מגיע לך מכות רק על זה שהיא חשבה שיש לה זכות לענות.
מוח פלדה.

שירים מפגרים שבאים מדויק.
העולם הזה חרא שבא ללמד אותנו כמה אנחנו יכולים להרים רגל מהחרא, להתנקות מהסירחון ולהסריח שוב. אבל דווקא להסריח טוב, כי זה כבר מוכר ולפעמים זה מסריח יותר ויותר

התעייפתי מעצמי