אבאלה כמה מטומטמת אני יכולה להיות.
כמה תמימה.
אני ככ רוצה לקלל.
ובחייאת שאין לי כוח אליו.אין לי כוחות.זה שואב.ככ שואב.
ואני רוצה.באמת שאני רוצה לדבר על המצב שלי.על התסבוכים המטומטמים האלו שאני עושה לעצמי.הכי דפוק זה שאני מרחיקה את כולם ממני כדי לא לדבר עליי.מצד שני,אני ככ רוצה שיהיו איתי.אבל אנלא מאפשרת ומסננת את כולם כמו דפוקה שכאילו רוצה להמשיך להידפק.או יותר נכון,שלא מאמינה שמשו כבר יעזור אז נכנעת מראש.
איזה לילה דפוק.איזה לילה חסר משמעות.איכככככ באלי להקיא.והוא גורם לי להקיא כי מגעיל ומגעיל ומגעיל.בחייאת למה שאתן לבנאדם להרגיש שלא באלי אותו בחיים שלי?????למה???אז אני ממשיכה כמו דפוקה ו'זורמת'.אין לי כוח אליו אין לי כוח.וכן,כדי לפתור קשיים,צריך לפתוח את הדברים.לאפשר.לתת לדברים להיות איך שהם.ואני לא מאפשרת.לא לעצמי ולא לאף אחד באמת.אין לי כוח אליו אין לי כוח.למה למה למה נכנסתי לזה???אפשר להבין למה אני כזאת תמימה????
וכמו מטומטם הוא אומר לי כל הזמן שאני יפה.ונגיד אני יפה,סבבה?מה הקשר????מה הקשר לדבר על יופי חיצוני???בחייאת.שקר.איפה האמת פה?איפה האמת???אז אני אומרת לו שיש יופי שהוא חיצוני ויש חן,שהוא פנימי.שהוא הרבה מעבר.ועל החן הזה זריך להסתכל.על הבפנים.והוא כמו אדיוט לא מבין לאן אני חותרת.לא משנה כמה אסביר את עצמי.זה לא משנה לי שהוא לא מתרכז ב'חן הפנימי שיש בי'.כי אני לא רואה חן כזה.אני בעיקר מדברת על העיקרון.וכי מגעיל אותי הדרך הזאת.אני תמימה.אני ככ תמימה.למה למה למה אני עושה את זה לעצמי שוב ושוב ושוב.וכל הזמן כי לא נעים ואני מפחדת להגיד 'לא' כי מפחדת מאיך שהוא יגיב.אני מפחדתתתתתתתתתתת מהכל.וכל רגע שאני איתו או סתם מדברת בפלאפון או מתכתבת אנאערף יש לי חרדות וכל הזמן הוא אומר 'יפהשלי','כפרעליך','את בחורה מקסימה' וכו.מגעיל לי.ככ מגעיל.אני לא יכולה כבר.אני לא מסוגלת.פשוט מתפוצצת.וכל הזמן הוא רוצה עדכונים איפה אני ומתי מגיעה לאולפנה ולהתקשר ולדבר וכל הזמן אומר שמתגעגע ומתי יראו אותי שוב ודיייייייייי דייייייייייי דייייייי.אני מרגישה ככ לבד.לא מעיזה לדבר עם אף אחד על זה.אני מפחדת.ושישפטו.ושלא יבינו ולא יקשיבו לכאב שיש ללב.אין לי כוח לשרוד.ככ אין לי כוחות.