אני מרגישה שאני מתפוצצת,כל כך מתפוצצת מבפנים.
אשכרה אין לי למי לספר.אין.
וגם,מה אני אספר?נמאס לי לבכות לאנשים.נמאס לי לכתוב מילים כבר.ומסכנים האנשים שבקשר איתי.הם אשכרה כמו הפסיכולוגים שלי נו לאזעזל.אני שומרת ושומרת ושומרת ושומרת ושומרת ולעזאזללל כמה שאני שומרת.
בחישוב פשוט,פה אני לא מספרת לאף אחד וגם אם פה ושם אני מספרת במשפטים,הן לא באמת מבינות כלום כי אני לא נותנת ככ להכיר אותי ובהודעות כבר נמאס לי לכתוב ואני כותבת את כל הכאב שלי על הגוף או במלא מחשבות בראש ובאלי כל כך להקיא וכואב

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת