איך פשוט הרגליים מובילות ללכת לשם והלב דופק אבל הי,כבר פחות רעידות,אולי כי אכשהו המוח מצליח להשתלט עליו ולהחליט שדי,נגמר כבר לפחד בכזאת רמה והכל טוב והכל בסדר.
(באלי להקיא.
זה סתם מיותר להיכנס ואז מה אם אני כבר באיזור..צריך לשכוח ואין טעם כל פעם לבוא ולראות את החדר מדרגות ולדמיין הכל קורה כל כך מהר ולנסות להגיד ללב שלא יפחד.
נו,זה באמת סתם מיותר.
אבל אני מפחדת כי זה פוסל מקום כל כך רחב.
כל פעם כשאני מגיעה לאיזור,הכל מתחיל לצוף.קל וחומר אם נכנסים עד למדרגות ובוהים הרבה זמן.
אולי אני פשוט מנסה להראות שאני בסדר.
((באמת באמת,אני יודעת שאני רוצה להרגיש כואב.
ועוד יותר באמת,אני רוצה לחיות,רוצה טוב,לכן תמיד יש על זה מניעות כי כל דבר טוב,מגיע עם עיכובים.))

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת