וְאוּלַי
מֵאֲחוֹרֵי הָעֲרָפֶל יֵשׁ שֶׁמֶשׁ

וְאַתָּה

קוֹרֵא אֵלָי מִתּוֹךְ עָנָן

וְאוּלַי

בְּתוֹךְ תְּהוֹם אוֹכֶלֶת נֶפֶשׁ

מְחַכֶּה

אוֹצָר כָּתוּב עַל דַּף לָבָן

לִפְעָמִים

כְּשֶׁתֹּאחַז בִּי מִמַּעַל לָרָקִיעַ

וַאֲנִי

תּוֹפֵס בָּאָרֶץ לֹא יָכוֹל לְהַרְפּוֹת

דַּוְקָא אָז

נְקֻדָּה שֶׁל אוֹר תּוֹפִיעַ

מֵחַיָּ'ה

אֶת כָּל מָה שֶׁעֵינַי שׂוֹרְפוֹת

אוֹסֶפֶת אֶת שִׁבְרֵי כֵּלַי

מְפַזֶּרֶת אֶת אֲבַק חַיַּי בָּרוּחַ

וְאַתָּה זוֹעֵק לִי בְּדָמַי

וַאֲנִי כַּכְּסִיל נַפְשִׁי תָּנוּחַ

כְּשֶׁהָעֵץ

יְלַטֵּף אֶת פִּרְיוֹ וְיִלְחַשׁ

וְהֶעָלִים

יָשִׁירוּ שִׁירָה חֲדָשָׁה

וְהָיָ'ה

עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה

וְהָיִיתִי

וְאִיקָץ מִשֵּׁנָה עֲמֻקָּה

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול