איך קורה שמה שעובר בראש זה כמה אפשר להכחיש ולא תהיה בזה בעייה?
בכללי, מאיפה באה הגאווה הזו של "אני יודע איך צהל צריך להתנהל"?
לאן אבדה המוטיבציה של רצון לתרום בלי לקבל תמורה?
למה כל כך מפריע שאחרים נחים כשאני עובד, אבל אין מצפון שאני נח/מתחמק כשאחרים עובדים?
והכי חשוב, איך יוצאים/מטפלים/מתרוממים מזה?
