קודם כל את ממש לא אישה רעה!

את לא עושה את מה שאת עושה "סתם"

או כדי לפגוע בו

או כדי שלא יהיה לו טוב

ממש לא.

כבר בדברים שכתבת, סיפרת שהיה בעבר אירוע די טראומתי עבורך שבו בתוך מפגש של חברים, חבר סיפר לבעלך דברים עלייך, מה שגרם כמעט להרס החיים שלך כדברייך (!!!)

לכן נסי לחלק את הדברים לכמה סעיפים:

1. הסעיף של "למה אני לא מאפשרת לו בלב שלם לצאת עם חברים" -

שבתוכו כלולים לענ"ד 4 תשובות אפשריות גם יחד:

א. יש לי איזשהו איום מהפגש עם החברים.

גם בגלל שבעבר "נכוויתי" מכך,

וכמו שאומרים "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין..."

אולי בתת מודע אני עדיין *מפחדת*!

מפחדת שמישהו יאמר לו משהו רע עליי

מפחדת שמישהו יהיה עם תרבות "לא משהו" ויגרום לו לעשות דבירם "לא משהו"

מפחדת שאולי השיח וכל הביחד הזה יצור אצל בעלי תחושת מיאוס בי או במשפחתיות או ברצון שלו לחזור "להיות רווק" על כל המשתמע מכך,

מפחדת שאולי מי מחבריו יוציא אותי באור שלילי מולו, אפילו בלי כוונה

מפחדת מעצם הבילוי עצמו, התוכן, המהות

ואולי עוד פחדים נוספים.

חד משמעית את לא "סתם" לא שמחה ומשוחררת מכך,

וצריך להבין מדוע באמת, לעומק.

ואם יש פחדים - מהם בדיוק, לעומק.

ואיך אפשר לאט לאט לפעול, יחד ולחוד, להסיר את הפחדים הללו, להסיר את ה"איומים" הללו,

ובצורה הזו השיחרור יותר יוכל לבוא.

(וכמובן שצריך להכיר אותך, אותו ואת כל הדנמיקה הזוגית ביניכם בכל תקופת ההיכרות בכדי לדייק במענה לכך)

ב. אולי יש לי צורך להרגיש מקום ראשון אצל בעלי,

שאני מקום ראשון עבורו,

שהבית מקום ראשון עבורו

שהמשפחה שלנו מקום ראשון עבורו

ואולי כאשר הוא יוצא עם חברים אני מרגישה שהם בעצם מעליי / מעל המשפחה בסדרי העדיפויות שלו?

אולי זה מאיים על המקום היציב והבטוח שלי בלב שלו בשבילי?

אולי אני לא מרגישה מקום ראשון?

ואם זה נכון - כמובן שצריך לעבוד על זה...

ג. העומס עצמו -

אולי קשה לי לשחרר כי *באמת* באמת קשה לי!

אני עמוסה

אני עובדת 9 שעות

אני נוסעת שעתיים

אני אחרי שתי לידות יחסית צפופות

ו2 הריונות

והנקות

וקימות בלילה

וגידול ילדים אינטנסיבי

ואני רוצה עזרה!

ותמיכה!

ושותפות!

וניראות!

והכרה והערכה לכל מה שאני עושה!

וכשהו איוצא עם חברים - אני לא מרגישה את כל אלו

וקשה לי! באמת באמת קשה לי

אני רק רוצה לישון

לנוח

להתאוורר

לא שהכל יפול עליי.

ואם זה נכון - גם בזה כאמור לברר ולפתור לעומק...

ד. הצבת המראה בפן החברתי -

אולי זה שבעלי חברותי ומוקף בחברים שכיף לו איתם ולהם כיף איתו -

מחדד אצלי את *החוסר* שלי.

לי אין את זה.

והייתי רוצה.

מאוד מאוד רוצה.

אז זה לא שאני עצובה שלו יש

אלא אני עצובה שלי אין!

וזה רק מחדד לי את זה!

(מזכיר לי שכאשר חיכינו 3 שנים להריון הראשון, כל פעם ששמעתי על חברה בהריון הרגשתי צביטה בלב ולא הבנתי מה נסגר איתי?!

מה אני עצובה שיש לה?1 איזה מן אדם נוראי אני?!

עד שהבנתי - זה לא שאני עצובה שלה יש - ממש ממש לא! אני שמחה בשהילה באמת!

זה פשוט שזה מעצים ומחדד ושם לי מראה על מה שלי אין - ועל זה העצב מגיע.)

וכאן זה מתקשר לשאלה השנייה ששאלת - 

איך למצוא חברות -

אז התשובה הכי ]פשוטה היא - פשוטא להתחיל.

להתחיל באחת.

בכל מסגרת שהיא,

אמא שבמעון או בגן של אחד הילדים שמוצאת חן בעינייך?

חברה מפעם שאת רוצה לחדש את הקשר?

בנות דודות או משפחה מורחבת?

אמא בגינה כשיוצאים עם הילדים שנראית לך בכיוון ובסגנון שאת מתחברת אליו?

מישהי מהעבודה?

הלימודים?

מישהי חדשה?

נסי להתרכז בנשים סביבך, בטוח ישנה אישה אחת לפחות בעבר או בהווה בחייך שיכולה להתאים להיות חברתך.

ואם תמצאי אותה - כמובן שנדרשת השקעת אנרגיה אקטיבית בכדי לתחזק קשרים.

הנה, גם בעלך לא סתם מהשמים נפלו לו חברים והוא חברותי - אלא הוא דואג לתחזק את הקשר. להיפגש. להתעניין. לדבר. לשתף וכו'

אותו דבר בדיוק גם אצלך - פשוט לקבוע!

תצאו

אפילו בוקר אחד,

אפילו שעתיים

שעה בערב להליכה

בית קפה נחמד

סרט

דיבור בטלפון

כל דבר שהוא - פשוט לעשות!

להתחיל1

בקטן!

לאט לאט הקשר יווצר

החברות תתהדק

אבל חייבים להשקיע בכך בצורה מודעת ואקטיבית. רק כך נוצרים ונשמרים ומתפתחים קשרים.

- לגבי הנקודה שכתבת "ולהתחיל לחיות את החיים" -

אולי גם כאן דרוש בירור מדוע עבורך דווקא חברות זה התחלת החיים?

מה לגבי המשפחה, בעלך, שני הילדים, העבודה שלך, שאר הדברים שאת עושה, התחביבים? הלא גם הם החיים עצמם...

החברות זה רק עוד פן נוסף בתוך כל זה

וטבעי שעם שינוי הסטטוס והמציאות, ושני ילדים קטנים וכו' - גם הפנאי אליהן יפחת... זה לא משהו לא נורמלי...

אם חסר לך חברות - הקדשת זמן ומאמץ עבור כך יכול מאוד להועיל.

בלי לחשוב על עצמך דברים כמו "אני דפוקה", "מה לא בסדר בי" וכן הלאה,

אלא ממקום ממש נקי ורגוע ש: אני בסדר גמור, אפילו מצוינת, ואם ארצה חברות - אתאמץ לשם כך ויהיו לי. זה הכל.

- לגבי הפילוסופיות שהזכרת על האהבה: קודם כל איזו מקסימה את

הכל הכל בסדר!

ממש בסדר!

את צודקת, לא צריך להיכנס לכל הפילוסופיות הללו,ף וברור שאדם יותר קרוב אל עצמו. זה לא משהו רע, זה משהו טבעי ואנושי.

ונכון, את אוהבת את בעלך!

רוצה שיהיה לו טוב!

ואוהבת גם את עצמך1

מצוין!

ועכשיו נשאר לראות איך הצרכים של בעלך והצרכים שלך מתממשים יחד בהרמוניה,

בלי הרגשה שאחד בא על חשבון השני,

בלי הרגשה שאת "מוחקת" את עצמך או את הצרכים והפחדים שלך בשבילו,

אלא לראות איך הוא עונה לך על הצרכים שלך,

ואת לשלו,

ואיך גם כל אחד מכם עונה לעצמו בעצמו על הצרכים, כי לפעמים זו לא רק עבודה זוגית אלא גם או רק אישית...

וזה לגמרי אפשרי ופתיר!

פשוט צריך לעבוד על זה, ללמוד את זה,

להיות "על זה"...

- ואחרי כל זה אפשר לסכם בצקרה ולומר -

שאחרי שלב ההבנה לעומק,

שתביני את עצמך לעומק

ומהם הפחדים שלך

ומהם הצרכים שלך

ומהם של בעלך,

ותגיעו לשלב של השיתוף ההדדי בצורה נכונה מקרבת ומקדמת, -

תוכלו  להגיע לשלב מציאת הפתרונות האפשריים,

שלב של תיאום ציפיות,

מתי כן שייך לצאת, מתי לא,

באיזו שעה לחזור,

כמה זמינים,

מתי אני יוצאת,

מתי אתה,

מתי יש לנו גם זמן זוגי ביחד, בלי הסחות

מתי ואיך הזוגיות שלנו מקבלת גם את המקום שלה והמרחב שלה

וכן הלאה...

וכמובן לזכור את המהות הטובה והלא מובנית מאליה של הקשר שלכם, שאותו כתבת בהתחלה:

שברוך השם הזוגיות שלכם טובה

יש ביניכם אהבה הדדית

יש ביניכם הערכה הדדית

יש לכם 2 אוצרות מתוקים

יש שאיפות חיים דומות

יש רצון להמשיך להתעצם ולהתקדם יחד,

רצון שיהיה טוב ויותר טוב

וכל זה המון!

לאט לאט תלמדו יותר אחד את השנייה ותגיעו לעמק השווה והשלום

בהצלחה רבה יקרה

שבת שלום ומבורך ורק בשורות טובות

זה מה שצריך להכיר קודם כל.

עם כל מיני "ליטופים" והסברה כמה את "צודקת" - לא יצא לך כלום.

לפי דברייך, זה לא מסוג הבעיות של מישהו שכל ערב נעדר מהבית ואשתו מרגישה לבד וכו'..

ההיפך: אדם שאפילו שואל אותך קודם אם זה בסדר (מפרגנת בחוץ ומתעצבנת בלב..).

יש רקע של משהו שלא סיפרת לו (אני לא בטוח כמה "עצת הרבנים" בעניינים כאלה נכונה, אבל לא ניכנס לכך). אז במקום לשמוח שאיכשהו הוא הסכים לעבור על זה - זה מצטרף לכך שאת גורמת לו לתחושה לא טובה מהיציאות החברתיות שלו.

אח"כ - יש בו משהו מצוין שהוא חברותי וגם  מתנהל כך בפעל. אבל לך יש תיסכול על כך שאצלך זה לא מספיק קיים (ולא איתו. אדרבה. רק את מציינת שאת צריכה משהו חוץ מאשר איתו. כלומר, רוצה להיות קצת כמותו..), אז גם את התיסכול הזה את מוציאה בתרעומת העקיפה שלך על כך שהוא מצליח ליהנות עם החֶברה.

אז אני מציע - קודם כל להתבונן בזה. בנחת ואמיתיות. לומר לעצמך, מה אני עושה לו... ואיזו "חוכמה" היא זו לסובב איזה "ריב" (שהוא מן הסתם אינו מבין מאיפה זה בא), כי יש לי קנאה/חששות תיסכולים...

קודם כל לראות שזה כך.

אח"כ להחליט, שאת לא נותנת לעצמך בשום אופן לרמות את עצמך. לא ישירות ולא בעקיפין. לא נותנת לאף מריבה להגיע בגלל זה, גם אם כביכול זה לא משם.

אח"כ תתבונני רגע בפנים, בתוכך. כמה טוב שהוא נהנה, שמח. כמה זה מוסיף לבית שהבעל מרוצה. לך, לילדים. תעוררי אצל שמחה בזה.

וכשאתם יושבים/יוצאים ביחד - תשימי לב כמה זה נחמד. תאמרי לעצמך, מזל שיש לי את בעלי.. יותר חשוב מחברות. קודם כל זה - ולא לאבד את זה.

כמובן, תשימי גם לב לתת לעצמך מספיק זמן לנוח.כשעייפים מידי, העולם נראה קצת אחרת..

אח"כ, תנסי לחשוב איפה את יכולה למצוא חברות. אפילו קצת. בסביבה הקרובה. אולי חברות מהעבר שאפשר לדבר טלפונית ומידי פעם להיפגש.

תתרוממי מחדש בצורה חיובית.

טוב שאת לא מרמה את עצמך היכן הבעיה ומה צרי להיות. זה הפתח לפיתרון.

הצלחה רבה.

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

קורס שהוא אוהב (אם הוא בקטע של רכבים. יש לגיתאי מסוויץ בראש הרבה קורסים טובים. אבל כנראה פחות יתאים לך )

אפשר  גם משהו זוגי. למשל נגרות לבית.

עם הילדים? צאו לחופשה משפחתית

בני כמה הילדים?

ובגיל שלהם.

ילדים קטנים דורשים המון תשומת לב.

אבל אם הוא בן 50. כנראה שהם כבר לא כל כך קטנים ולכן זה יותר נוח

הבעיה עם מתגברים זה שיש להם מלא קיטורים ותלונות. אם הילדים שלהם לא כאלה, זה יכול להיות חופשה נחמדה מאוד.

זה שונה.

לא מתאים לכל אחד.

אבל יכול להיות אחלה חוויה

עדיף מלון

חשבנו ללכת ליום פינוק במלון בלי לינה א. בוקר מסא'ז וכו וחסר לי הפתעה באמצע...

מה התחביבים שלו?

למסיבה? חגיגה רגילה לא מספיקה? ז"א בילוי כלשהו מתנה וכו? למה צריך להגזים? מה דעתכם? איך אתם חוגגים יומולדת עגול? תודה לעונים

הגרעינית. אבל בעלי חושב שצריך לציין את זה וזה חשוב. ואני צריכה כל שנה לפחד שאני לא עומדת בציפיות (גם ביומולדת רגיל זה סיפור אצלו)

מכל מיני כיוונים ממש חשוב להם לחגוג לי ואני לא בעניין...

נראה לי שכדאי לנהל שיחה כנה עם בעלך, להבהיר שאת אוהבת אותו ורוצה לשמח אותו, אבל להפיק אירוע זה לא את.

אולי מישהו אחר יכול?

(ילדים גדולים, אחים שלו וכד')

הבנת? יעני הפלייסטיישן של היום הוא דור 5. ובעלך הוא גם דור 5.

שכחי מכל הרעיונות שנתנו לך פה. לכי על שלי. תודי לי אחר כך.

אבל לא צריך.

מה לגבי גאדג'טים של גברים? הוא אוהב? דברים לטלפון

אפשר ללכת לסדנה כלשהי (נגרות, שוקולד וכו')

אפשר ללכת לאטרקציה שהוא אוהב אם יש כזאת (באולינג, החלקה על קרח, טיפוס קירות, אומגה, חדר בריחה, מצנח רחיפה)

אפשר ללכת למוזיאון אטרקטיבי

אפשר לעשות פיקניק בטבע ולהכין משימות נחמדות או משחק זוגי (אפשר גם לקנות)

אפשר גם לחגוג בבית או באזור קרוב ולהכין משחק מותאם אליו- חפש את המטמון, חדר בריחה, מי רוצה להיות מיליונר עם שאלות בקיאות עליו, קהוט עליו

אפשר להזמין בהפתעה חברים או משפחה לחגוג איתו

למתנה אפשר להכין אלבום מעוצב עם מכתבים מכל המשפחה או חברים מוכרים מהעבר עם זכרונות טובים ממנו, להוציא חולצה עם הכיתוב אבא הכי הכי או אבא חוגג 50- כלומר ללכת על מתנה אישית לו ולא דווקא משהו אהוב (אלא אם כן יש לך רעיון, בד"כ זה קשה לבנים)

אפשר גם לקנות משהו לתחביב שיש לו- שובר לחנות ספרים, כלי עבודה, משהו לעבודה שלו

זה תלוי בסטנדרטים שלכם.

לא לכל זוג זה היה חורה.

כנראה שגם הוא לא חושב שחצה גבול, כי הוא לא היה מספר לך אם כן.

אם זה מאוד מפריע לך, כדאי שתגדירו גבולות גזרה כי זה לגמרי לא גבול שמובן מאליו.

די בסיסי לשתף דבר כזה.

אתה

רוצה

?

היתה כאן דוגמה לכך 

החלטתי למחוק כי אולי מישהו מכיר את מי שכתבתי עליו.

אז לא משנה

זה עובד בכל סוגי מערכות היחסים,

ככל שההורה / מנהל / בן־זוג מציג תגובה קשה יותר לשיתוף בעיות/כשלים/כיו"ב

ככה קטן החשק לשתף

מחשבה של חתול זמני: כרווק, למה שארצה להתחתן אם ירתחו עליי מעצבים על סיטואציות אקראיות שהשליטה שלי עליהן נמוכה? הלך חשיבה של חתולים זמניים, אבל אני חושב שיש בזה משהו.

ומה מודיעים למפקד מראש.

מכיר את זה מהמילואים שלי.

להסביר למפקד שאתה לא מוכן לישון עם חיילת באותו הרכב

אבל זה צריך להיות מראש וברור.

כמו שאם יתנו לך אוכל לא כשר לא תאכל. ככה גם כאן.

בדרך כלל יש התחשבות בגבול האפשרי

וכן. לפעמים זה גם לא אפשרי. נדיר אבל קיים

אלא בגלל שיש חוסר באנשי רפואה בכירה (פראמדיקים ורופאים) והוכח (זה גם הגיון בסיסי) שאם יש מענה מיידי של רפואה בכירה במקרה של פציעה. זה משפר משמעותית את סיכויי ההישרדות.

איפה זה אג'נדה? שיריון/סיירות וכו'

ששם זה בדרך כלל ברור שגבר יעשה עבודה טובה יותר, כי ה' חנן את הגברים בכוח פיזי גדול יותר. ונדרש שם בעיקר כוח פיזי (כן. גם צריך מעבר. אבל בלי כוח פיזי זה פשוט לא ילך) 

את כועסת עליו? על הצבא?

אילו חלופות טובות יש לך להציע? אם הוא לא בחר בהן, אולי תשתפי אותו?

בכל־מקרה, התשובה שלי היא: כפי שהיית רוצה שיגיבו לך לוּ היית מוצאת את עצמך באותה סיטואציה.

אישית לא יכול להזדהות עם העצבים אבל OK,

עם כל התסכול שבדבר הבחירה הטובה לדעתי היא לפעול באופן פרגמטי שיועיל למערכת היחסים ולא יזיק.

לאו דווקא הבלגה והדחקה, אבל נניח לדון בזה באופן בוגר. כעס לא מוביל לשום מקום.

במהלך שירות צבאי ישנם קווים אזרחיים שזזים , בכמה תחומים,  ומכמה סיבות

למעשה זוהי אינה בדווקא עבירה, במובן של שוע יורה דעה,  למרות שאכן זהו מצב לא נעים, וזה מצב שעלול לקרות וקורה ויקרה,

לא פחות חמור,  מה ההווי היומיומי / הפרדה בתעסוקה, עם החיילות, דיבורים התנהלות התנהגות וכו . בשעות תעסוקה ובשעות הפוגה ובחדר אוכל

לגבייך שאת פגועה

א נכון. מהמשקפיים שלך זה ממש פגיעה

ב באם אתם זוג צעיר,  כנראה מגביר את ההרגשה שלך

ג תשוחחו . תראו מה נכון לכם, וכו

בהצלחה רבה, ניסיתי להאיר נקודות 

עם אווירה של חברה מעורבת, היה מטריד אותי הרבה יותר מנקודת קצה של הכרח שנגרמה.

השאלה כמובן אם זה נקודת קצה שנגרמה או שזה מעיד על כל מה שקורה שם.

קודם כל באמת מצטרף למי שאמר תעריכי שהוא סיפר. זה שהוא מספר לך הכל זה מראה שהוא שומר לך אמונים.

באמת זה אתגר מטורף. תהיי בטוחה שכל חייל שנמצא במסלולים מעורבים עובר אותו.

מציעה לך להתייעץ עם דמות תורנית אמיתית ויראת שמים [אולי אפילו ללכת ביחד איתו].

אבל אל תחכי רגע עם התחושות האלו.

בהצלחה רבה

היא עו"ס מתמחה בפריון, מומלצת של פועה, מקבלת בירושלים.

יש גם את יעל סיון פסיכולוגית היא מת"א, לא יודעת אם היא מקבלת בזום, מצוינת ממש, לא דתיה אם זה חשוב