בא לי לפרוק כאן,

למה? לא יודעת. אבל,

נו, מילא, שיהיה.

.. - עזרא שלמה תלפיות אימפריה!!!!!!!

ממש קיוויתי שיגידו שבצחוק

לא יודעת למה, היה ברור שיקרה מתישהו

אבל, אממ, לא רציתי

לפעמים מרגיש האדם, שאיזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו, וכשהוא נוטה ממקצעו לדרך אחר מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו. וזהו עומק הרז של "וליוצא ולבא אין שלום, כיון שיוצא אדם מתלמוד לתלמוד אין שלום". מתוך גודל הכללות הנדרש להיות בעקבתא דמשיחא, יש שמתבלבל העולם עד שלא יוכל האדם למצא את בחינתו וערכו ויחוג וינוע מתלמוד אל תלמוד ועמים רבים מתבלבלים ואינם יודעים גם הם את מקום אחיזתם ומטרת כונניותם, "ונוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום, והיה ביום ההוא יפקד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה". הפקידה היא לא הכבדה וכליון כי אם חלוף מעמדים ותכונות, ומתוך עמק החשך יתעודד ישראל לאחוז באור תורתו בכל כלליותה, ואז נתיבות עולם יאירו לפניו ויחזיק במעוזו ויעשה שלום לו, שלום יעשה לו ותורה חוזרת ללומדיה ובשובה ונחת יושעו.

|בוכה בשקט|

אוף

באמת שאני אמורה לעשות דברים

יש מבחן עוד שבוע וחצי

משהו בי שואל מה הטעם,

***** הזהיר אותי שזה יקרה. אמר לא להפסיד את השנה הזאת, ללכת לאמץ בית מדרש, משהו

לא הקשבתי. והוא צדק ממש (לא שזה מפתיע)

אני רוצה לעלות. אני רוצה לחיות בקדושה. אני רוצה ל----.

(אני לא מצליחה להפסיק לבכות, וזה מטופש כ"כ, אבל,)

[הקטע הוא שאני מעמידה בפניי פנים ש אה שנה הבאה יהיה קל ופשוט ונחמד. אבל לא,

יהיו כל כך הרבה התמודדויות וקשיים, אני סתם מקווה שיהיה טוב יותר][ו אוף כנראה שעדיין לא אצליח למצוא בית בעבודת ד']

נמאס לי שצוחקים על כל דבר שאני עושה

כנראה כי זה כולל צחוק עליי, ולא כי באמת אכפת לי מהקודש

אבל

היום כשלמדתי כלאים מצאתי את המקור שחיפשתי לאבא

אבל אם אראה לו הוא אכעס שלא למדתי למבחנים, למרות שהיה שבת

למה אני צריכה להסתיר את זה כ"כ, למען ד'

אפילו יש לי ממוצע 90+ בדבר הזה איכשהו, זה לא מושלם אז לא תעזבו אותי בשקט? או שגם אם אז?

כל חטא מטיל חרדה מסוימת על הנפש, שאינה מסתלקת כי אם ע"י התשובה, ולפי עומקה של התשובה החרדה עצמה מתהפכת לבטחון ואומץ לבב,

(כלום לא מרגיע אותי, וכנראה שבצדק)

וכי תשמע בני אדם שישבחוך - תדאג ותצטער מאוד, ובשום פנים אל תתגאה, וזכור חסדי ד' וטובותיו אשר גמלך מיום היותך עד עתה, נותנך בעיני הבריות. ובכן תשפל ותזכור את אשר הכעסת לפניו ית' ונשא לך עד הנה, ולא די זה, אלא שגמלך כמה טובות, ונוסף על כולן נתנך לחן בעיני הבריות עד שהם משבחים אותך, ובכן תכנע ותשפיל לפניו מאוד מאוד

עדיין עושין אותה בשמחה, לא?

אז, אז, אז,

אז למה אני לא מפסיקה לבכות? למה זה כ"כ כואב לי?

לולי, אז, בעניי,

ו בפועל זה נכון, כי, בעניי, לא הצלחתי,

(, תמיד אמרו ש)

(.)

(הקריאה והקדושה, איה)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול