למה כ"כ הרבה זוגות מתגרשים??

מכתב פתיחה

למה כ"כ הרבה זוגות מתגרשים??אנונימת123

אני כל הזמן תוהה עם עצמי למה הקב"ה יצר ככה את המציאות?
למה זוגיות זה דבר כ"כ מורכב?
למה כ"כ הרבה זוגות נשברים בסוף? (ואני מרגישה שעוד רגע אני שם)
אולי באמת אין סיכוי לאהבה???

יש יותר זוגות שלא מתגרשים מאשר כאלה שמתגרשיםדי שרוט

ותמיד יש סיכוי לאהבה. רק צריך למצוא אותה.
לא תמיד היא בהישג יד זה נכון.

וכמה מהם באמת מאושרים?אנונימת123

על פי כל המחקרים, לפחות 50% מהם.די שרוט

מכירה מחקרים אחרים גםאנונימת123

לא ראיתי מחקרים שטוענים אחרת. קראתי מלאדי שרוט

זו הטעותשירוש16

מאוד קל למצוא אהבה
קשה לשמר אותה
זה עבודת חיים

ומי שלא בא לנישואים מוכן לעבודה קשה ואינטנסיבית - מפסיד בסוף

גם נכון. למרות שזה נשמע מייאש. דור ה y לא אוהב לעבוד קשהדי שרוט

אני חושב שזה לא עניין של עבודה קשה על הנישואין.

אני יותר חושב שמדובר על הציפיות מהחיים בכלל.
לדעתי, רק מי שיש לו רצון לבנות משהו בחיים שלו, לחיות את החיים בצורה של תהליכים, כלומר, *רצון* להביא ילדים מתישהו, *רצון* להקים משפחה, *רצון* לחנך ולגדל אותם, *רצון* לעבוד ולהתפתח ולהתקדם כל פעם בכל שלב אחר בחיים יוכל לשרוד חיי נישואין. אפילו לא לשרוד, אלא ממש להיות מרוצה.

העבודה היא לא אמורה להיות מונחית נישואין לדעתי אלא מונחית החיים בכללותם ובתוכם הנישואין.

איזה יופי כתבת. נכון כ"כנגמרו לי השמות

מחמאה מנגמרו לי! אני הייתי די שרוט תודה לכולללם אתם קהל נהדרדי שרוט

סיימתי את המטרות בחיים!!!

😂😂 לא להגזיםנגמרו לי השמות

יש לך עוד שלל מטרות ויכולות ועשייה ברוכה בחיים שתשפיע טוב לכל הסובבים אותך ולעולם כולו ב"ה

(כן, יודעת שאני רצינית מדי, ובכל זאת

)

להתגרש זה לא סוף העולם כמו שהורגלנו לחשוב...קול געגועים

נכון, אבלאנונימת123

אם זה המציאות, אז למה בכלל להיתחתן?
וחוץ מזה שזה לא סוף העולם, אבל הרבה דמעות, והרבה כאב לב, וכשיש ילדים זה פשוט לרסק אותם.

שמעת על דור המיקרוגל?בסדר גמור

דור שבהכללה גסה זורק וקונה חדש במקום לתקן..

כי אנחנו גדלים, ומשתנים, והצרכים שלנו אחרים בכל תקופת חייםruthi

ולא תמיד מה שהתאים לנו בגיל 20 ו30, מתאים לנו גם בגיל 40.
וככל שתוחלת החיים עולה
ואיכות החיים עולה
ככה אנחנו פנויים יותר להתייחס לעולם הרגשי שלנו
והצורך באושר נהיה מהותי יותר.
וזה בסדר.
לפעמים מצליחים לגשר על השינויים הללו, לפעמים לא.

אם זה קורה לכ"כ הרבה אנשיםאנונימת123

אז כנראה שהמתכונת הזאת לא עובדת, גם אלו שנשארים חלקם זה בגלל הילדים, חלקם מנהלים מערכות יחסים מהצד. המתכונת של גבר ואישה לטווח ארוך לא עובדת!!!

מצער מאוד! זה נכון...*אשתו של בעלי*

אבל זה קורה כי אנשים משתנים,הצרכים שלנו משתנים,הדעות שלנו לגבי הרבה דברים משתנות.
מה שרצינו בגילאי 20 שונה כנראה ממה שאנו רוצים וצריכים בגילאי 40.
מה שמשך ועניין אותנו בצעירותנו,כבר לא מעניין אותנו אחרי עשור או פחות.
זה לא פשוט להבין ולקבל את זה,כי בעצם שום דבר תכלס לא בטוח בחיים האלה.
נראה לי שאם יש זוג שנשוי 40/50/60 שנה ונשאר נשוי עד המוות(מה שנקרא..) זה וואווו!
שנזכה...

אפילו לשיטתך, מה האלטרנטיבה?היום הוא היום

לא להתחתן ולעצור את ההמשכיות של העולם?
זה לא הרבה יותר גרוע?

אני לא מתווכחת עם זהאנונימת123

אני נסערת ופשוט קשה לי!
כועסת על הקב"ה שככה ברא את העולם

הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו שצריך לעבוד בומתואמת

גם לעבוד פיזית וטכנית, כדי לקיים את עצמך ולהתפרנס, וגם לעבוד על המידות ועל הנפש והנשמה.
הוא בהחלט יכול היה להחליט לא לברוא את העולם ולהשאיר אותו בתוהו ובוהו... למה שלא יסתפק במלאכים, שהם מושלמים בלי יצרים?
אבל איך אפשר להיטיב עם יצורים שכבר טובים? איך אפשר להיטיב עם עולם שכולו הפוך ומבולבל ובלי כיוון?
לכן הקב"ה החליט לברוא את העולם ובראשו את בני האדם - כי הוא רצה להיטיב. והוא ברא את בני האדם לא מושלמים כדי שיוכלו לעבוד על עצמם ולהגיע אל הטוב שיש בו. וכשאדם עובד על משהו, ולא מקבל אותו כמתנה על מגש של כסף, המשהו הזה הופך להיות שייך לו, חלק מהמהות שלו. אם זה כסף שהוא הרוויח (וכמה סיפוק יש לו מזה לעומת כסף שקיבל במתנה), אם זו יצירה שהשקיע בה את כל כולו, ואם זו מידה טובה בנפש, שרכישתה מקרבת אותו אל הבורא הטוב.

גם נישואין זו עבודה, עבודת נפש גדולה מאוד, עבודה על המידות. לא נכון לצפות לקבל אותם על מגש של כסף בלי מאמץ - כי אחרת איך אפשר לקרוא לזה הנישואין *שלך*?
ונכון, יש זוגות שצריכים לעבוד יותר מאחרים, ונכון, יש מצבים שאפילו כל העבודה הקשה לא יכולה להועיל ואז יש להיפרד - אבל נקודת ההנחה היא שחיי נישואין הם חלק מהעבודה העצמית והנפשית שאנו צריכים לעשות בעולם הזה כדי להתקרב אל הטוב של הקב"ה.
והרי לא סתם ממשילים את חיי הנישואין לקשר שלנו עם בורא העולם... זו כנראה הסיבה שעבודת הנישואין היא אחת הקשות ביותר מכל חלקי עבודת המידות שיש לנו...

בכל אופן, לפי מה ששיתפת פה נשמע שאת במצב לא קל. מאחלת לך הרבה כוח בהתמודדות ובעבודה הקשה הזו, ושתצליחי לראות בזה גם פן של קרבה לה' ביחד עם הקרבה לבעלך...
(ורק כדי להרגיע אותך - אני אישית מכירה הרבה יותר זוגות נשואים, ורובם נראים מאושרים, מאשר זוגות גרושים...)

כתבת יפהאנונימת123

אני כל הזמן בדיסוננס בן מה שרשמת לבן התחושות והרגש העצום שמציף אותי.
התמודדות לא קלה.
שהקב"ה יתן לי כוח לעבור את זה, לא מגיע לילד שלי לחיות עם הורים גרושים.
השאלה איפה עובר הגבול?

זו באמת התמודדות לא קלה בכלל

מתואמת

אני חושבת שלילד שלך (וגם לך) מגיע לחיות חיים טובים. עכשיו השאלה היא מה החיים הטובים הנכונים לו... לא חושבת שבכל מצב עדיף לו הורים נשואים על פני גרושים (כי הם כל הזמן יש מריבות ומתחים ביניהם, ברור שזה לא טוב לו), אבל את התשובה לזה יוכל לתת רק מישהו שמכיר אתכם טוב.
חשבת על טיפול זוגי? או אפילו טיפול אישי שיחזק אותך בהתמודדות? מטפל יוכל גם להגיד מה נכון לכם - להיאבק על הנישואין או להיפרד.

הלכנו לטיפולאנונימת123

כתבת נכון, רק אני יודעת מה אני מרגישה.
הלכנו לטיפול, לא מרגיש לי שעשה משהו

אז אולי צריך טיפול אחר?מתואמת

הלכנו ל3 מטפלים שוניםאנונימת123

וואו, באמת נשמע שעשיתם הכול... הלוואי שהיה לי מה לייעץ...מתואמת

וואו יקרה! באמת נשמע שהשקעתם כל כך הרבהנגמרו לי השמות

משהו עזר לכם? יש איזו התקדמות?
יש מה לעשות לדעתכם?
רוצה לכתוב כאן בכללי קצת פירוט?

חיבוק גדול גדול
באמת מצב כל כך מתסכל וקשה ועוד שמנסים כל כך הרבה ולא עוזר 😢

הלוואי שיהיה לכם טוב, טוב שלם ובמהרה

קצת קשה להגידאנונימת123

אבל הדבר היחיד שעושה לי טוב, שהוא יוצא מהבית. לחברים, למילואים.
אני מרגישה חופש ושאין לי מי שיציק לי.

מדהימה! כתבת מדהים!!!

נגמרו לי השמות

תודה רבה! לשמוע את זאת ממך זו מחמאה עצומה

מתואמת

מבין את הקושי. זה באמת לא פשוטהיום הוא היום

השם מאמין בנו ונותן כוחות.

כי באופן כללימשמעת עצמית

עבודת המידות היא לא הצד החזק של הדור שלנו.
רובינו בודקים קודם כל מה אנחנו יכולים להרויח מהזוגיות לפני מה אנחנו יכולים לתת
בנוסף
אובר מודעות עצמית רגשית (שהיא טובה לכשעצמה) משנים עברו שיוצרת מצב שאנשים כל הזמן בודקים את רמת השביעות רצון שלהם. בכל דבר גם בנישואין. אז אם בעבר אנשים היו נשארים במערכות יחסים בינוניות כי זה מה יש, היום הרבה מנסים לעשות שינוי. שלא צולח הרבה פעמים.

בנוסף, הקושי שלנו לשהות בתהליך ממושך שאין לו תוצאות מיידיות. ונישואין זו השקעה.

בנוסף,
הזמינות של אנשים אחרים וחיים אחרים בדור האינסטגרם והשיתופים מייצר הרבה קנאה והסתכלות החוצה במקום פנימה.

זאת ועוד...

נגמרו לי השמות

כ"כ הרבה מתגרשים כי זה אפשריפרש בודד

בשונה מהעבר.

זה לא דור שונה או כל קשקוש אחר.
זה פשוט כי יש ברירה אחרת מאשר לסבול.

האם פעם זוגות התייחסו אל לשני יפה יותר? ידעו להתמודד ביחד עם קשיי החיים? כנראה שלא.
חלקם זכו לזוגיות טובה וחלקם סבלו.

למה זה ככה? כי זוגיות זה דבר מורכב.
כי זוגיות זה עבודה.
כי אנחנו מתחתנים עם מישהו אחד ומקבלים מישהו אחר.

ועם כל זה. אנשים לא רוצים להיות לבד. הם רוצים אהבה הם רוצים חיבור. ולכן הם מתחתנים בשביל התקווה הזאת. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה לא אבל עם הרבה עבודה זה משתפר. לפעמים זה נגמר בבכי.

מסכימה!בת הרים

זה לא תלוי דור או תקופה. זה פשוט קשה.
המדרש על "איש ואשה, זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם" מעידה על אותו מצב בתקופת חכמינו.
אני חושבת שגברים ונשים נמשכים זה אל זה, לא בהכרח אוהבים זה את זה 🤔

מנסה לענות - אזהרת חפירה רצינית לפנייך

נגמרו לי השמות

שלום יקרה,

קודם כל ולפני הכל - את מתארת מצב שבו *כרגע* את ובעלך נמצאים בריחוק, נמצאים בתוך-תוכו ובעיצומו של הקושי.

במצב כזה, לא משנה מה יגידו כולם - הלב לא כ"כ רוצה להאמין, אפילו לא להקשיב, לא כי הוא לא רוצה,

אלא כי פשוט קשה, קשה לו כ"כ...

כואב לו כ"כ...

אז על הקושי והכאב והתסכול והכעס וחוסר האונים והפחד והבילבול שאת נמצאית בו כעת - קבלי חיבוק גדול גדול ואוהב.

הלוואי שהכל יסתדר לכם לטובה ובמהרה ב"ה 🙏

ואולי אולי אחרי שהלב קצת ירגע,

ואולי שהקירבה כן תגיע, אפילו במצקתה ב"ה,

גם קריאת הדברים עצמה תהיה יותר פשוטה.

אז לגבי השאלה ששאלת עצמה: "למה כ"כ הרבה זוגות מתגרשים",

מנסה לענות עליה מכל מיני כיוונים,

ובשביל כך ניסיתי גם לכתוב לך ספציפית וגם לרכז כמה דברים שכתבתי בעבר ולנסות לסכם ולרכז אותם בהודעה אחת שמביאה את כל הכיוונים הנ"ל שנראים לי רלוונטיים

(לכן אם למשל את רואה שזה כתוב בלשון זכר / נקבה / לאו דווקא מדייק למקרה שלך - זה כיוון שהעתקתי גם דברים שכתבתי בעבר כאמור...

ואם יש קצת כפילויות או מילים/נושאים שחוזרים על עצמם - אז זה מאותה סיבה כנ"ל ):

הקדמה והבהרה חשובה:

כל מה שאכתוב, בעיקר על *איך לשפר, איך לצאת ממקום של קושי לתוך צמיחה זוגית" וכן הלאה -

בשום צורה ואופן *לא* בא לסתור מציאויות חיים שבהם לכתחילה הפתרון *הנכון*, ו*הטוב* עבור *כולם* הוא דווקא *כן להתגרש*,

וזה כולל בתוכו באמת הרבה מאוד עניינים ודקויות, אפרט על כך גם יותר בהמשך.

אבל בהחלט יש מציאויות שלהתגרש יעשה את הטוב ביותר (או את הרע במיעוטו במקרים אחרים) עבור כל הנפשות הפועלות.

אחרי שאמרתי זאת, יש גם הרבה, ובאמת *הרבה* מאוד פעמים - שהכיוון של גירושין הוא בכלל בכלל לא התשובה הנכונה,

בכלל לא הכיוון שיתן מענה טוב לכולם, ואפילו לא לאחד,

בכלל לא הכיוון הנכון שיעזור לנו - ובהרבה מקרים - זה אפילו להיפך (גם על כך אפרט בהמשך ב"ה).

לכן אצל כל זוג באשר הוא, כדאי מאוד מאוד לבחון את הדברים ממש לאשורם, ולפרטי פרטים.

גם לבד וגם אצל אנשי מקצוע,

ולהחליט מה נכון לנו במקרה הזה,

האם אפשר ונכון וצריך להתאמץ ולתקן ולשפר

או האם אין פה בכלל על מה ואיך ובכנות עדיף לנו להתגרש?

וזו שאלה חשובה וכבדה שבאמת צריך להתייחס אליה ברצינות.

אז אני כמובן בעיקר אפרט על איך *כן* להישאר יחד,

ולהישאר יחד *בטוב*,

במקרים בהם זה אפשרי ונכון כאמור.

קצת על פתרון משברים בנישואין וקצת על גירושין:

הרבה מאוד פעמים משברים בזוגיות הם לגמרי ברי טיפול!

במשברים בזוגיות - מטפלים!

בהרבה מקרים פתרון של להתגרש כלל לא עוזר,

כי אז מחליפים בד"כ חיסרון א' בחיסרון ב'

הרי אין אדם מושלם אחד בעולם.

ואותם הבעיות יחזרו בצורה זו או אחרת גם בפרק ב' וג' ואפילו ת'...

זה לא פתרון.

אם משהו דרוש תיקון - מתקנים. לא זורקים.

ובטח כאשר עוד לא ניסינו לטפל דרך גורמים מקצועיים שזוהי התמחותם.

המצב הזה שאת שומעת קולות בראש שאומרים לך "אז בואי תתגרשי ממנו וזהו", זה לא מצב נדיר בכלל.

זה יכול לקרות אפילו לכל זוג באשר הוא.

ובמצבים נפיצים כמו אחרי לידה או טלטלה אחרת או משבר זוגי אחר - הם יכולים אפילו להרים את ראשם עוד יותר ולהישמע ממש רועשים.

אני חושבת שדבר ראשון צריך לא להיבהל מהקולות הללו.

כן, גם אם עברה בך מחשבה שאולי תתגרשו, גם אם המחשבות הפליגו והפליגו והגיעו לה' ישמור לאן... עדיין לא להיבהל.

זה באמת קורה.

אנחנו יצורים אנושיים.

מה שכן,

צריך להבין ולדעת לענות, גם אם לא באותה השנייה אלא לאחר שנרגעים, לאותן המחשבות.

ומה נענה להן?

כן?

אז אני אתגרש (חס וחלילה!) מבעלי ואז מה?

ואז אהיה גרושה

אפסיד אותו

ואפסיד גם:

את כל הטוב שבו

את כל מה שבנינו יחד

את כל החוויות שלהו יחד

את כל מה שקיבלתי ממנו במהלך השנים

את כל הכסף של החתונה שלנו שיזרק לפח

את החלום שהבן/הבת/הילדים שלנו יחיו בבית בריא עם אמא ואבא תחת אותה קורת גג

את הזכות להיות עם הילדים כל יום / כל שבת / כל חג כי יש הסדרי ראייה

את הרווחה הכלכלית כי גירושין עולים הון תועפות (רק לחשוב מה זה 2 דירות ו2 משכנתא במקום 1,

2 פעמים לשלם ארנונה גז מים חשמל וכו' כי זה 2 בתים

2 סטים של מצעים, בגדים, רהיטים, מוצרי חשמל בכל בית

וכמובן - עלות הגירושין דרך עורכי דין וכו' שיכולה להגיע ל150,000 (!!!) ש"ח, ועם כאב ענק בלב וחור בכיס, ומימון עתידי ואפשרי לאנשי מקצוע שיעזרו ויתמכו בנו / בילדים בעקבות המצב

אבל יותר מכל זה,

מה אני ארוויח אם אתגרש?

אז נכון, אני ארוויח אולי שלא אתמודד עם החסרונות של בעלי ואת מה שהם מעלים בי. נכון.

אבל הי, רגע.

האם ארצה זוגיות אחרת מתי שהוא? כי אם עדיף הלבד ומעדיפים לחיות לבד כל החיים על פני לחיות עם בן הזוג הזה - זה משהון אחד ואולי גירושין באמת על הפרק (כמובן אם מנסים לפתור קודם, זה הדבר הראשון שעושים בכל מקרה, ואם מנסים לבד ולא מצליחים - הולכים לאנשי מקצוע שזוהי התמחותם שיעזרו לנו) -

אבל אם כן ארצה מתי שהוא להכיר מישהו.

ונאמר שאכיר (לא מובטח לי. יש גם רווקות בנות 40 שעוד לא מצאו פעם אחת, אבל נניח שאמצא)

מה יהיה אז?

אז נאמר לי יש ילדים מנישואין קודמים

ולו יש עוד כמה מנישואין קודמים, כי ככלות הכל אנחנו בשלב אחר וגיל אחר בחיים (לא בטוח, אבל סביר להניח),

ולילדים שלי יש עדיין את אבא שלהם שתמיד בתמונה

ואת סבא וסבתא - ההורים של הגרוש שתמיד בתמונה כי הם סבא וסבתא

ולאיש החדש שהכרתי - יש לילדים שלו את הגרושה שהיא אמא שלהם

ואת הסבא-סבתא משם

ובקיצור שישו ושימחו - כ"כ הרבה יותר מורכות!

כ"כ הרבה יותר נפשות פועלות!

רק לדמיין שולחן ליל הסדר עם כל ההסתעפות הזו,

הילדים שלו, שלה, שלנו, הסבתא ההיא, הגרושה צורחת בטלפון, הגרוש לא משלם מזונות וכו' וכו' ומספיק שילד אחד שלו לא מסתדר עם ילד אחד שלי, מה עושים?

לא סתם בפרק א יש לצערנו 30% גירושין

ובפרק ב' יש לצערנו 60%

ובפרק ג זה כבר מעל 85%!!!

וכ"כ למה?!

למה למה הרי הם התגרשו איך התחתנו שוב ושוב התגרשו?!

אז בעיקר כי זה הרבה הרבה יותר *מורכב*

הרי אותה מציאות של נישואין

אותה מהות של נישואין שפירטתי עליה בהודעה הקודמת (בסעיף 11) -

תחזור שוב בכל מערכת נישואין שהיא.

שוב יגיע השלב של המובן מאליו, השיגרה ששוחקת,

ואותו אדם שאותו אמצא - גם לו יהיו יתרונות, אבל גם חסרונות.

כי מה לעשות אין אין אדם מושלם1 אין! רק הקב"ה לבדו מושלם!

ובכל גבר באשר הוא ובכל אישה באשר היא יש ויהיו תמיד חסרונות!!!

אז אולי הם לא יהיו החסרונות לש בעלי הנוכחי, אבל הם יהיו חסרונות אחרים, שאולי אותם דווקא אין לבעלי הנוכחי...

ואז מה עשינו?

החלפנו חיסרון אחד באחר?

נצטרך להתמודד מההתחלה עם חסרונות חדשים?

עם מערכת נישואים?

עם עומס וילדים ומשכנתא ועול כלכלי וכו'?
אחרי שנתיים שלוש שההתרגשות תרד מה יהא אז?

בוודאות יהיו התמודדויות.

בוודאות יהיו חסרונות.

בוודאות יהיו קשיים.

אלה החיים. זה מובנה בהם.

ורק נוסיף לזה את כל המורכבות עליה דיברנו

ואז מה נעשה?

נתגרש שוב כי שוב קשה ולא מושלם והוא מעצבן וכו' וכו' ואם כבר התגרשנו פעם אחת זה כי חשבנו שמגיע לנו מושלם ואם לא מצאנו אותו נחפש שוב - ואז כאמור אין לדבר סוף?

אז לא!

לא מתגרשים בשביל מחשבה "אולי אמצא מישהו יותר טוב"

אלא ממחשבה "עדיף לי להיות לבד מאשר עם האיש/ה הזה/את",

ובמקרים שמנסים גם לבד וגם עם אנשי מקצוע ולא מצליחים,

או מקרים בהם אין טיפת רצון להישאר יחד או אלימות לכל סוגיה וקווים אדומים וכן הלאה - וניסינו ולא הצלחנו - אז כמובן שיש אפשרות להתגרש! ויש בהחלט מצבים שזו אפילו מצווה והדבר הנכון היותר דווקא להתגרש! ברור!

אבל יקרה, המקרה שלך ממש ממש לא נשמע כך!

אתם זוג צעיר וטוב ויקר

שפשוט חווים מציאות מורכבת ושונה,

לא פייר להשוות את עצמכם הרווקים לעצמכם אחרי הריון לידה ילד לגדל, בית לנהל, עבודה, אחריות, משכנתא, עומס, מטענים זוגיים וכו' -

*המציאות עצמה* כאן היא זו שהשתנתה, לא אתם! אתם נשארתם האנשים הטובים והאוהבים שהייתם!!!

וחשוב חשוב חשוב להבין את זה יקרה.

גירושין זו לא איזו מילת קסם שיכולה לפתור הכל,

ממש לא,

להיפך, יש בתהליך הזה כ"כ הרבה מורכבות,

כ"כ הרבה כאב וצער

כ"כ הרבה כספים שנשפכים

ועוד ועוד

אז אם אין סיבה באמת טובה ואם לא מעדיפים להיות לבד מאשר איתו/ה, ואם אין שום אלימות מכל סוג או שום קווים אדומים שנחצים ואם לא ניסינו הכל יחד ואצל מומחים - ממש לא צריך לחשוב על המילה הזו אפילו!

ואם יש גרושים עם כך וכך ילדים -

הם הרי לא מתגרשים לעולם מילדיהם,

הם הרי לא מתגרשים לעולם מסבא וסבתא (החם והחמות המקוריים) של ילדיהם

והם גם אף פעם לא מתגרשים מהגרושה שלהם (!!!) - שהיא אם ילידהם!

אז מה הם הרוויחו כאן בעצם?

החליפו חסרון א' בחיסון ב'

החליפו אישה אחת - בשר ודם, עם יתרונות וחסרונות משלה,

באישה אחרת - גם היא, ובכן, בשר ודם, עם יתרונות וחסרונות משלה.

כי אין ולא היה ולא יהיה אדם מושלם ולא אישה מושלמת גם.

כל אחת והחסרונות וה"חבילה" שלה.

רק עכשיו, הוא יכיר מההתחלה, ממש יתחיל מ0 - להכיר מי היא, מה טוב בה, מה פחות טוב בה, יתמודד מ0 מההתחלה עם כל החסרונות שלה,

רק מה?

עכשיו כבר יהיה לו הרבה הרבה הרבה יותר מורכב וקשה!

וכ"כ למה?

כי יש לו ילדים

כי יש לו מזונות

כי יש לו גרושה

כי יש לו חם וחמות מקוריים

ועכשיו חם וחמות חדשים

ואישה חדשה

וככל הנראה גם ילדים של האישה החדשה (כי גרוש עם ילדים, רוב הסיכויים שיתחתן עם גרושה או אלמנה ופחות עם רווקה...)

ואולי ילד שלה לא יסתדר עם ילדה שלו,

ואולי שני ילדים שלה יעשו את המוות לו,

ואולי ילדה שלה תעצבן עד מוות ילדה שלו,

ואולי החם והחמות החדשים יחרפנו אותו

ועדיין הוא צריך לראות את הילדים שלו,

להיות מחויב אליהם,

לא יהיה לו "גיבוי" כמו עכשיו שזו אשתו למקרה שהוא חולה/עמוס/יש לו משהו - אלא תמיד תמיד בימים שלו הוא יהיה חייב להיות עם הילדים, בלי שום גב, מה שעכשיו כן יש לו, בכל יום ויום! אישה טובה ונאמנה שנותנת לו ספייס, נותנת לו חופש, משגיחה על הילדים, מאפשרת לו להתפתח בעבודה, דואגת לכל הבית ולו.

כל זה לא יהיה לו.

ומה עוד כן יהיה לו?

אז חוץ מכל מה שכתבתי למעלה -

ההוצאות שלו יוכפלו (!)

כי יש 2 דירות עכשיו

2 משכנתא

2 ארנונה

2 גז, מים, חשמל

2 אינטרנט

2 רהיטים בכל בית, מהכל,

2 סטים של בגדים לילדים בכל בית,

מזונות

כתובה

- בערך 100,000 ש"ח לעו"ד לכל צד לגירושין בבית משפט - אז זה עוד 200,000 ש"ח

סחבת איומה של כאב לב וכאב ראש להורים ולילדים בבתחי משפט

לזרוק לפח את כל כספי החתונה הראשונה שלו, שזה גם בערך עוד 100,000 ש"ח לפח,

להוסיף עוד 200,000 ש"ח חדשים על חתונה נוספת

וזה רק אם ימצא מישהי, מי אמר שבכלל ימצא?

ריב על משמורות

משמורות

הסדרי ראייה

לא להיות עםפ הילדים שלו חצי מהחיים,

לא להיות עם הילדים שלו בחגים ושבתות,

לקחת את האחריות שאחוז מאוד גבוה שגם הילדים שלו יתגרשו - כי ילדים להורים גרושים - סטטיסטית יש להם יותר סיכוי להתגרש גם,

וגם הנכדים, הנינים וכו' לדורות!

לקחת את האחריות על שיברון הלב של כל ילד וילדה שלו,

לשלם להם על פסיכולוגים,

חלגרום להם לא להאמין באהבה וזוגיות,

להפסיד את אשתו,

להפסיד את כל החוויות ואין סוןף הטוב שהיה לו עם אשתו ושיש באשתו,

וכמובן - להיות מועד לגירושין עם אחוז עוד יותר איום בפרק ב'.

בפרק א', אחוז הגירושין עומד על כ30%

ובפרק ב' אחוז הגירושין עומד על 85% גירושין!!!!

אדם שכבר התגרש,

גם לא "מפחד" מזה יותר, כי כבר עבר זאת

וגם אומר "מה, התגרשתי בשביל פחות ממושלם?" לא! אז אתגרש שוב!

והרי ידוע שאין מושלם - אז...

וגם בגלל כל המורכבות המטורפת הזו שפירטתי לעיל.

אז שום טוב לא יצא לו מזה. שום.

מתגרשים רק במקרה שמעדיפים להיות לבד כל החיים מאשר עם בן הזוג,

מתגרשים רק אחרי שעושים כל מאמץ לתקן ולטפל - ורק אם לא עוזר כלום

ומתגרשים רק ששלמים וחזקים בנפש, וממש לא באמצא משבר גיל 40 כזה או אחר.

המשבר שלו יושב על משהו עם עצמו, והוא צריך לבודד את זה ולטפל בו כפי שזה, ולא להלביש על זה את כל הנישואין שלו.

זו פשוט רעה חולה אחת גדולה!

גם מרגיז

גם טיפשי

גם לא פייר

גם כואב

גם טעות

וגם לא עושה שוםפ דבר טוב, לאף אחד.

הבהרה 1: כמובן לא התכוונתי אלייך אישית בשום צורה, רק הגבתי לעצם עניין הגירושין בכללי.

הבהרה 2: כמובן שיש מקרים שצריך וטוב לכל הנוגעיםפ בדבר להתגרש. לא על המקרים הללו אני מדברת.

והאם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה?

נכון שבשלב ההיכרות כל ההתאהבות והפרפרים וכו' מגיע יותר בקלות ובלי מאמץ, זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה,

אבל מה שמשמח שאפשר להגיע להתאהבות ופרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.

בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'

לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

על "קצה המזלג":

1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות החתלתית, מעצם טבעה שהיא חדשה היא מרגשת וההתאהבות באה בקלות וולא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש וכו',

ז"א, גם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!!!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,

הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,

ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם =- אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

.2 מבינים שכמו כל דבר בטבע, מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,

דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,

דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתעניין,

דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,

דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ

שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

אז גם אהבה וגם זוגיות :9 וגם נישואיןם

חיייבם חייבים אנרגיה כדי להתקיים!

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים...

בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.

שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קודי מטוררף, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סזיפי ואינטנסיבי וכו' וכו'- בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שזה טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.

השקעה.

עבודה.

מאמץ.

זמן.

אנרגיות.

כסף.

משאבים.

מחשבה.

התכווננות.

פניות.

מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,

להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - בדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין, ואז מצליחים לזהות מראש מהו הנשק שהורג נישואים והורגים אותו עוד שהוא קטן (אני חושבת שהנשק מספר 1 של הנישואין הוא המובן מאליו) וארחיב:

הבנת מהות הנישואין

בכל דבר טוב בחיינו –

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה, ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

*****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

*****

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

*****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו,

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

4. עוד רעיונות שיכולים לעורר את האהבה עוד, מורכבים בעיקר משני רבדים:

א. להעמיק את מה שכבר קיים.

ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.

למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,

ובנוסף אפשר לךפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.

בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב , לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאגים או שמנים/ריחות/אווירה וכו', לשחנ"ש עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהפ הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו,

בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור

לתכנן את זה

לחשוב על זה

להשקיע בזה

להתכוונן על זה

להיות במודעות על זה

עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה

--------------------------------

ולגבי השאלה – למה להתחתן?

מדוע בעצם מתחתנים?

כמה סיבות עיקריות (יש עוד כמובן):

1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.

2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה ופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.

3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.

4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.

כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.

המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,

ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול *בעצמו* לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו...

5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,

רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,

וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את *רצון ה'* ולא רק את הרצון שלנו

מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,

לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"

מכ"כ הרבה סיבות,

עבורי זה עיקר החיים,

רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,

גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,

מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,

מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)

מחויבות שלמה,

אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,

מסגרת שממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה".

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

- "גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים"-

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אםזה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

- "שינויים ומעברים בחיי משפחה/האדם בתוך המערכת. איך שאני אתמודד עם גיל ה40 או גיל המעבר, חתונה של ילד, לידה ראשונה וכו יכול להיות שונה, משמעותי (לכאן או לכאן) וכו' ממה שיעבור בן הזוג שלי מול ההתמודדיות האלה. כנ"ל לגבי משברים לא צפויים- אובדן, לידת ילד מיוחד, חיים בצל טרור (פחות לא צפוי.. אבל בכל זאת), טלטלה כלכלית, מחלה של הורה/ילד/בן זוג ועוד" - גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה, קשר ומיניות בעולם השם דגש על גיוון וחידוש, כאן ועכשיו, השוואות, אינדיוודואליזם וצרכיו המשתנים

דגש על חיצוניות בתוך מערכת שוחקת, אינטנסיבית, מוכרת וידועה של נישואין"-

גם כאן, יכולה להעיד רק על עצמי שאחרי 14 שנות נישואין כל מה שכתבת רק מתעמק, מתעצם ומתרחב.

ואני לא מיוחדת כלל, זוגות רבים רבים חווים את התחום הזה כולו כך.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח,

ובשניים זה נותן הרבה יותר.

וגם כאן - מה האלטרנטיבה?

גם זוגיות ללא נישואין יש בה את אותו הדבר בדיוק רק בלי הנישואין,

אז אפשר שאדם יאמר שהוא רוצה לקיים יחסים עם 1,000 נשים/גברים ולעולם לא להיות בזוגיות - זו בחירה שלו.

אז אולי הוא "ירוויח" "להעמיס" אין סוף פרטנרים למיניות - אבל הוא יפסיד כ"כ הרבה,

את כל העומק והקשר הבינאישי שמתלווה יחד עם המיניות, ושיכול להתעצם ולגדול עם השנים ולא להיפך, ומסגרת של נישואין עפ"י ההלכה יכולה רק להשביח את כל הנושא הזה לדעתי.

גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך לחדש, לגוון, להעמיק, להשקיע

ושמירת טהרת המשפחה נותנת אפשרות גם לגעגוע וההתרגשות בחידוש ובחיזור לאורך השנים. וזוג יכול לעשות לעצמו כל מיני "כללים"/דברים שיכולים לשמר, כל אחד ומה שטוב לו.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1. בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין,