המח של יהודה פעם בחזקה. הוא יכל להרגיש את זה. ואיך לא, הוא בקושי אכל כבר שבוע וגם שינה חסרה לו.
אבל הוא חזק, וחזקים שורדים.
הוא ניגש לברזיה הקרובה ושוטף את פניו. מגע המים הקרים עוזר קצת. כשהוא סוגר את הברז ריסיו נוטפות מים ויהודה לא טורח לנגב אותם, במקום זה הוא מתיישב על קצה המדרכה ובוהה.
צריך לעשות קצת חושבים.
הוא תוקע את העיניים בעץ מעבר לכביש , בקילופים שבו.
באחרונה הלב שלו נאטם. המצב הנפשי שלו רעוע. כשמתייחסים לגוף כמו אל זבל גם הנשמה מושפעת.
הוא מחייך חיוך דבילי "כן יהודה, אתה דפוק, אתה מתגעגע, וכדאי שתלך להתבודד."
להתבודד! מאיפה הפה שלו מוצא את המילים שהוא לא מצליח לחשוב עליהן. כמה זמן הוא לא התבודד, לא דיבר ככה ישיר עם אבא? שנה אולי. מאז שעזב. הוא לא רצה לעזוב. הוא בכלל אוהב אותו.
צפירה פתאומית מעירה את יהודה מהמחשבות, משאית שעוברת לידו במהירות והוא בקושי הבחין בה. ועוד מכוניות, אחת אחרי השניה במהירות שיא.
כמו בכביש בין עירוני ענק.
מה?
העיניים הגדולות נפערות באימה למול כביש בין עירוני ענק. איך הגיע לכביש כזה סואן?
הוא נעמד במהירות לפני שתפגע בו מכונית ועולה למדרכה. מאחוריו יש תחנה, הוא מתיישב בה ומרגיש שהגוש בגרון הולך וגדל.
הוא כאן.
הוא לא כאן. גם לא שם.
אולי הוא בכלל חולם.
יהודה לא מוציא מילה. הוא חזק.
אבא תעשה אותי חזק.



אסור לי לשתות קפה שחור. זה עושה שכל היום שלי יהיה הפוך.

כשכתבתי את הסיפור ההוא לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות במציאות. סתם משהו מבהיל ולא הגיוני שיצא ממני באותו רגע. אבל יום שישי גורם לי לחשוב שאולי זה כן אפשרי. זה מפחיד.

נראה לי אני משתגעת.

מה נסגר עם העיניים שלי. מה הולך שם מתחת לעור ולמה תמיד אני חושבת על האופציה הכי גרועה.

תודה ה׳. אבל כל הכאב ראש הזה לא בשבילי.

ניסים קורים. אנחנו נס.

יכול להיות שאני קצת על הרצף?

לא יכולה לסבול אנשים רגשנים. יש בי זלזול כל כך עמוק כלפיהם.