(אני פשוט צריכה לכתוב את זה כדי שישאר ואין לי איפה. אין כ"כ סיבה להגיב.
אבל אם ממש ממש בא לכם אני לא אגיד לא)
(וואו. כמה זמן לא סיפרתי כאן כל מה שקרה פשוט כדי שישאר ולא כי זה אמור לעניין מישהו. איזה כיף זה)
בואו נתחיל מזה שצה"ל זה מקום מטומטם? אז למי שלא ידע עד עכשיו, צה"ל זה מקום מטומטם. אבל מאוד מטומטם. ויש לי המון (בערך שלושה) צילומי מסך של הודעות שגיאה כדי לספר לכם עד כמה.
אז קמתי בבוקר מותשת לגמרי, והייתי צריכה להגיע בזמן(!) התקשרו אלי שלוש פעמים לצעוק עלי שאני מאחרת לפני שהגעתי. אוקי, ואז הגעתי, ואז שאלו אנשים למה הם לא אוכלים וניסו להכריח אותם לאכול. שונאת שעושים את זה, בעיקר כי אני אוכלת בערך רק מה שילדים בני ארבע אוכלים, ואז צריך לנסות להתחמק, ואם הבנאדם נתפס עליכם אז גם אוכלים משהו רק כדי שירד מכם.
ואז הולכים להתנדבות, כי באמת משעמם לנו בחיים.
אין לי כוח להסביר מה היה ואיפה. אבל איכס. זה כאילו מישהו החליט לקחת את כל הדברים שאני באמת שונאת, ולשים אותי בתוכם לארבע שעות. כשאני מחוקה עוד מאתמול.
נעליים. מקום צפוף עם המון אנשים אז אי אפשר שלא יגעו בך. כפפות. ניירות רטובים. רעש. מלא מלא רעש. אעאעאע. מה עשיתי רע?! (יש לי תשובה על זה בעצם
)
נגמר. אתם לא מבינים איזו הרגשה נוראית.
המוח שלי כיבה את עצמו. מנסה להחליט אם להתקשר למפקדת שלי ולשאול אותה אם לחזור למשרד או פשוט לברוח. דקל אומרת שרק שתיים, ברור שאת חוזרת. אני מתעצבנת עליה ואומרת שאמרו שאנחנו לא צריכים לחזור ומתקשרת למפקדת שלי. היא אומרת שאין עבודה (הגיוני) ושאני יכולה ללכת.
מגיעים ב14:00 חזרה לבסיס, עכשיו, יש אוטובוס שעובר ממש מחוץ לבסיס. והוא יוצא ב14:00, ואני ממש רוצה להגיע מהר ולא לחכות. רצה, מחליקה, שפשופים יפים וכואבים על כל הידיים. אבל הספקתי את האוטובוס
(בינתיים מקללת שוב את הנעליים. ואת מי שהמציא את הקטע של נעליים. ואת צה"ל ואת הנעליים הצבאיות)
אוקי, מתקלחת. מכינה לעצמי שוקו. ואז מקבלת הודעה
"היי, את יכולה לעזור לי? (בתשלום כמובן)". ואני רציתי לישון, אבל הציעו לי כסף, מה? אני אגיד לא?
הצלחתי להבין בשביל זה איך גורמים למחשב לעשות דברים לבד, וזה כיף, כי ניסיתי להבין את זה מלא זמן.
ואז אמא הציעה לי ללכת לשבוע הספר. קודם נסענו למרכז העיר וקנינו בגדים (אוקי, למי שמכיר אותי, לא חטפו אותי חייזרים. אני עדיין שונאת לקנות בגדים. אבל היה בסדר) ואז נסענו לת"א.
קנינו מלאאאא ספרים (שמונה לי, שלושה לאמא, אחד לאחי).
ואז ישבנו לאכול (בחוץ!!! ממש בחוץ! ואפילו היה כיף)
והיה יום טוב סה"כ.
אבל אם ממש ממש בא לכם אני לא אגיד לא)
(וואו. כמה זמן לא סיפרתי כאן כל מה שקרה פשוט כדי שישאר ולא כי זה אמור לעניין מישהו. איזה כיף זה)
בואו נתחיל מזה שצה"ל זה מקום מטומטם? אז למי שלא ידע עד עכשיו, צה"ל זה מקום מטומטם. אבל מאוד מטומטם. ויש לי המון (בערך שלושה) צילומי מסך של הודעות שגיאה כדי לספר לכם עד כמה.
אז קמתי בבוקר מותשת לגמרי, והייתי צריכה להגיע בזמן(!) התקשרו אלי שלוש פעמים לצעוק עלי שאני מאחרת לפני שהגעתי. אוקי, ואז הגעתי, ואז שאלו אנשים למה הם לא אוכלים וניסו להכריח אותם לאכול. שונאת שעושים את זה, בעיקר כי אני אוכלת בערך רק מה שילדים בני ארבע אוכלים, ואז צריך לנסות להתחמק, ואם הבנאדם נתפס עליכם אז גם אוכלים משהו רק כדי שירד מכם.
ואז הולכים להתנדבות, כי באמת משעמם לנו בחיים.
אין לי כוח להסביר מה היה ואיפה. אבל איכס. זה כאילו מישהו החליט לקחת את כל הדברים שאני באמת שונאת, ולשים אותי בתוכם לארבע שעות. כשאני מחוקה עוד מאתמול.
נעליים. מקום צפוף עם המון אנשים אז אי אפשר שלא יגעו בך. כפפות. ניירות רטובים. רעש. מלא מלא רעש. אעאעאע. מה עשיתי רע?! (יש לי תשובה על זה בעצם
)נגמר. אתם לא מבינים איזו הרגשה נוראית.
המוח שלי כיבה את עצמו. מנסה להחליט אם להתקשר למפקדת שלי ולשאול אותה אם לחזור למשרד או פשוט לברוח. דקל אומרת שרק שתיים, ברור שאת חוזרת. אני מתעצבנת עליה ואומרת שאמרו שאנחנו לא צריכים לחזור ומתקשרת למפקדת שלי. היא אומרת שאין עבודה (הגיוני) ושאני יכולה ללכת.
מגיעים ב14:00 חזרה לבסיס, עכשיו, יש אוטובוס שעובר ממש מחוץ לבסיס. והוא יוצא ב14:00, ואני ממש רוצה להגיע מהר ולא לחכות. רצה, מחליקה, שפשופים יפים וכואבים על כל הידיים. אבל הספקתי את האוטובוס
(בינתיים מקללת שוב את הנעליים. ואת מי שהמציא את הקטע של נעליים. ואת צה"ל ואת הנעליים הצבאיות)
אוקי, מתקלחת. מכינה לעצמי שוקו. ואז מקבלת הודעה
"היי, את יכולה לעזור לי? (בתשלום כמובן)". ואני רציתי לישון, אבל הציעו לי כסף, מה? אני אגיד לא?
הצלחתי להבין בשביל זה איך גורמים למחשב לעשות דברים לבד, וזה כיף, כי ניסיתי להבין את זה מלא זמן.
ואז אמא הציעה לי ללכת לשבוע הספר. קודם נסענו למרכז העיר וקנינו בגדים (אוקי, למי שמכיר אותי, לא חטפו אותי חייזרים. אני עדיין שונאת לקנות בגדים. אבל היה בסדר) ואז נסענו לת"א.
קנינו מלאאאא ספרים (שמונה לי, שלושה לאמא, אחד לאחי).
ואז ישבנו לאכול (בחוץ!!! ממש בחוץ! ואפילו היה כיף)
והיה יום טוב סה"כ.
