אין לי כח אליה!!
אנחנו שכנות צמודות מזה כמה שנים, שכנות מעולות מבחינת עזרה הדדית, אבל מבחינת חברה קרובה- מעצבן כמה היא לא תזמין אותי/ אותנו, הקטן שלי בא אליהם בבוקר שבת- אשכרה אמרה לו ש"אין מספיק אוכל"..
אני תמיד צריכה לארגן דברים, להזמין, להיות זאת שמגיעה אחרהצ בשבת, או סתם יום להגיד שלום. אני יוצאת להיות לשחק עם הילדים אחרהצ- היא לא תצא.
תמיד "קשה" לה, החיים.. היא זאת שמסכנה, לא משנה מה אצלי..(תחילת הריון, אחרי לידה..)
אני תמיד מרגישה שמנה/ דוסה/לא מטופחת/ רגילה ולא מגניבה לידה..
אם זה השיער שלה שבחוץ עם הכובע
או הג'ינס עם הטוניקה הקצרה
אם זה החולצה הפתוחה נורא שמראה כמה היא רזה, הנזם, ההליקס, היא אשכרה לבושה כמו הבת שלי בת ה15, (גם במידה) אנחנו מעל 30..
אני מרגישה שהיא לא חברה!
לא חברה!
וזה מתסכל כל כך. מקום קטן. יכול להיות שבועיים רצוף שלא נתראה.(שכנה צמודה!)
היא לא תזמין אותנו לסעודה אף פעם
אני זאת שאשאל, שאקפוץ לפני קידוש בבוקר להגיד שלום, ואצפה שהיא תזמין והיא לא. מדברת איתי מהדלת.
והיא מצפה שאנחנו מדברות נהיה בכיף,כרגיל..כאילו חברות טובות..
לא רוצה!
את לא חברה!!
אוף.
שתינו אשכנזיות לא מעיזות לפתוח שום דבר שברירי בינינו.
כאילו הכל בסדר.
ולא.
בתוך תוכי, על אף שזה לא נכון ולא פייר להאשים- אני מאשימה אותה וכועסת עליה על ההדרדרות שלי בצניעות, על שככה הבנות שלי מתלבשות, כמו השכנה הקולית, על זה שאין פשטות. על זה שאין שיחה עמוקה אלא רק על עוד שמלה משיין.. או על כמה כואב לה..
אוף.
זה יושב עליי ואני מרגישה את האנרגיות הרעות שבי.
חייבת לאוורר את עצמי מהרגשות האלה



