אני לא מחשיבה את זה כאשמתי המלאה. דווקא אחרי הפגישה הראשונה חשבתי שיש סיכוי להבנה, להידברות, ולאיזושהי רגיעה.

זו הייתה טעות לחשוב ככה. הפגישה השנייה הזכירה לי מה אני כל כך שונאת בחיי. 

התחושה הבלתי נסבלת הזו, שאני רוצה כל כך נואשות להיות מובנת. לדבר ולהרגיש שמישהו משלים את המילים שאני לא אומרת, המילים שאני לא מצליחה לבטא והן רק נשארות בלב שלי. ואני מנסה את זה ולא מצליחה. והמישהו לא מבין.

אני יוצאת נלעגת. אני יוצאת בתחושה מובסת, שוב.. תחושת עליבות. ההבנה שאני מתפרשת ככל כך קטנה ומטופשת. שהרצונות והצרכים, המחשבות והרגשות שלי מתפרשים על ידי הסביבה כילדותיים. כאלו שצריך לטפל בהם בעדינות, ו"לתת להם את המקום שלהם".

כמו תינוקת. כנראה אני על הספקטרום. ואף אחד לא קלט. או לא חושב לומר לי.

נמאס לי כל כך. באמת. אופ.

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

הוא באמת שם.

אולי גם אני אצליח. 

אוף אבא זה עוד כל כך הרבה זמן…

מה עושים?🥺

זה קשה לחכות.

עוד שבוע וקצת. לא נורא.

אשכרה הזוי.

ולחשוב ששלושתינו באותו זמן!

זה לא הגיוני. פשוט לא הגיוני בשום צורה!

והלחץ של הזמן בכלל מכביד. 

אוף אוף אוף!

ועכשיו אני מרגישה כל כך לא בסדר!