אני מכורה למחשב. הוא היה מדויק, כשהוא אמר את זה. אני מכורה לתחושה הזו שיש לי חבר נאמן ויציב. שיש לי מישהו אחד בעולם שאני מרגישה איתו בנוח, אני עושה בו מה שטוב לי. אני לא צריכה להיות איתו עדינה, ביישנית, מהוססת, מפחדת כל כך מהטעות הבאה.

לכן סיוט לי לצאת החוצה. הייתי רוצה להישאר רק בקומה שלי וזהו. לא לראת את אבא אמא והאחים. כשאני יורדת פתאום צצות שוב הבעיות ותוקפות אותי. מזכירות לי כמה בלתי נסבל הוא העולם. כמה שהוא לא יפה, לא מצחיק, לא מרגש. אלא מכוער וגס וגולמי וחסר כל חן. וכמה צריך להתאמץ בו ולעבוד קשה, אפילו רק כדי לשמור על המסכה הדקה של חיים נורמליים ושל חיוך חביב.

בכנות? מרגישה נבגדת.

נכשלתי.

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

הוא באמת שם.

אולי גם אני אצליח. 

אוף אבא זה עוד כל כך הרבה זמן…

מה עושים?🥺

זה קשה לחכות.

עוד שבוע וקצת. לא נורא.

אשכרה הזוי.

ולחשוב ששלושתינו באותו זמן!

זה לא הגיוני. פשוט לא הגיוני בשום צורה!

והלחץ של הזמן בכלל מכביד.