אני מכורה למחשב. הוא היה מדויק, כשהוא אמר את זה. אני מכורה לתחושה הזו שיש לי חבר נאמן ויציב. שיש לי מישהו אחד בעולם שאני מרגישה איתו בנוח, אני עושה בו מה שטוב לי. אני לא צריכה להיות איתו עדינה, ביישנית, מהוססת, מפחדת כל כך מהטעות הבאה.
לכן סיוט לי לצאת החוצה. הייתי רוצה להישאר רק בקומה שלי וזהו. לא לראת את אבא אמא והאחים. כשאני יורדת פתאום צצות שוב הבעיות ותוקפות אותי. מזכירות לי כמה בלתי נסבל הוא העולם. כמה שהוא לא יפה, לא מצחיק, לא מרגש. אלא מכוער וגס וגולמי וחסר כל חן. וכמה צריך להתאמץ בו ולעבוד קשה, אפילו רק כדי לשמור על המסכה הדקה של חיים נורמליים ושל חיוך חביב.