מתחילה להפריע לי מאד התכונה שלי שלפיה כשאנשים מדברים אליי אני לא מקשיבה אלא רק מהנהנת בהסכמה

(כמו כן מה שעורר את תשומת ליבי הוא שהיום מי שאני עושה אצלה בייביסטר אמרה לי כל מיני דברים על איפה היא השאירה את הכסף ומה לעשות בכל מיני מקרים

אבל אני לא יכולתי להתרכז אלא לחשוב איך אני הולכת לסדר את הבית ההפוך שלה ברגע שהיא תלך חחח כי אני כזאת חולת סדר וניקיון ומתחשבת

וכשאח שלה, החמוד יש לציין, אבל גדול ממני יש לציין גם, בא להחליף אותי יצאתי ללא שכר בידי על כל עמל כפיי.)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול