מצאתי את מה שיכולתי לענות למורה כשהיא שאלה אותי מה מוציא אותי מכליי
אני לא מאמינה ששכחתי את זה
העיקר עניתי לה בדרך המפוזרת שלי
המחנכת הכי מתוקה:
"יש משהו שכן מוציא אותך מהכלים? משהו שדורך לך על הקווים?:
אני המוזרה:
"אהמ... לא נראה... כלומר בטוח יש משהו שם... |מספרת לה על הילדות הנשכחת שלי בה ניסיתי להצטרף למחנה של אחים שלי והשכנים ולא קיבלו אותי כי כנראה הייתי גדולה מידי בשבילם|"
לא ברור איך שורדים אותי
ממש מחמיאה לעצמי במילים האלה
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
