מעריצים הם קודם כל עם
עם שמורכב מהמון גוונים,
אבל בהחלט עם.
יש את האלה שיודעים להפריד בין החיים שלהם לאיידולים שלהם
ויש את האלה שהם פשוט שרופים עד היסוד
יש כאלה שחושבים שהם יודעים מה הכי טוב בשביל האליל שלהם,
וכתוצאה מכך הם הורסים לו קצת מהחיים ונותנים שם רע לשאר המעריצים
ויש כאלה שהם יצורים מתוקים שמתים מתרגשות רק מלראות את המודל שלהם
יש עוד הרבה שכאלה,
אבל עדיין יש לי סדרה לסיים
כבר שאלתי עד כמה זה סיוט להיות דמות מוערצת?
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
