זוכר אני כמה פעמים בתשעה באב, שהיה לי נורא קשה להזדהות עם עניין האבלות, וברור לי שזה לא רק אני. הרי יש לנו כיום מדינה חזקה ומשגשגת, ברוך ה'. ותיאורי הזוועות של מגילת איכה והקינות הם עניין של העבר, וקשה להתחבר לכך שהאבלות רלוונטית ואקטואלית. אז נכון, בית מקדשנו טרם נבנה, וחסרות המלכות והנבואה, הסנהדרין והטהרה - אך כל העת מרגיש שמתקדמים קמעא קמעא במסלול הגאולה.
ואז נפל לי האסימון - האבלות שלנו הוא על החטאים -
כמתואר בעזרא:
"וַיָּ֣קׇם עֶזְרָ֗א מִלִּפְנֵי֙ בֵּ֣ית הָֽאֱלֹקים וַיֵּ֕לֶךְ אֶל־לִשְׁכַּ֖ת יְהוֹחָנָ֣ן בֶּן־אֶלְיָשִׁ֑יב וַיֵּ֣לֶךְ שָׁ֗ם לֶ֤חֶם לֹֽא־אָכַל֙ וּמַ֣יִם לֹֽא־שָׁתָ֔ה כִּ֥י מִתְאַבֵּ֖ל עַל־מַ֥עַל הַגּוֹלָֽה׃"
בעצם עיקר הצער והאבלות כיום, (ואולי גם בעבר) - הוא לא על צרות הכלל, שמרגיש שהם בעיקר נחלת העבר, (מבלי לשכוח לרגע את אסונות המלחמה, ופיגועים, אך זה לא אותו דבר) אלא על עוונות בית ישראל - על חילולי השבת, הפריצות האיומה, על מליוני ילדים יהודים שמתחנכים לחיים שלא על פי התורה, על אי שמירת טהרת המשפחה, על ההתבוללת הנוראית - (ממש כמו שעזרא התאבל).
ואולי צריך להתאבל עוד יותר דווקא על עוונותם של מי שהתחנכו לשמירת מצוות, דתיים ודתל"שים, עבירות שפחות שייך לגביהם לימוד הזכות הגדול של 'תינוקות שנשבו'.
מאז שעלתה בי תובנה זו - אני מצליח מאד להתחבר לאבלות ולעבודת ה' של בין המיצרים. אני מבין שזה רלוונטי מאד - גם כיום בדור תחיית אומתנו.
אשמח לשמוע אם מישהו מסכים/ חולק עלי - בעיניי זו אמת פשוטה וברורה.
שנזכה להימנות על "הָאֲנָשִׁ֗ים הַנֶּֽאֱנָחִים֙ וְהַנֶּ֣אֱנָקִ֔ים עַ֚ל כׇּל־הַתּ֣וֹעֵב֔וֹת הַֽנַּעֲשׂ֖וֹת".
*
נספח - דרשה שלי לרגל יז בתמוז וחטא העגל
עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃
עַל־זֶה - כמו שנאמר - "אַ֗ף כִּֽי־עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הֶעֶלְךָ֖ מִמִּצְרָ֑יִם וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדֹלֽוֹת׃"
עַל־אֵ֖לֶּה - כמו שנאמר - וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃"
"עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם"
צום מועיל ורצוי לה'
