היי חברות רציתי לשתף אתכן בסיפור שלי, כותבת יותר לעצמי כדי לעכל את מה שעברתי, ועל הדרך תמיד כיף לשתף פה כי אתן מדהימות.
אז ככה - בשבוע וחצי האחרונים עולה למעקב היריון עודף כל יומיים, כאשר בכל פעם מוצע זירוז (כהמלצה ולא כצורך רפואי כמובן) ואני מסרבת ומאמינה שלתינוק שלי זמן לצאת בשעתו לאוויר העולם.
הולכת הביתה אחרי המעקב האחרון, יום למחרת מתחילים צירונים, סוחבת אותם כל היום וכל הלילה שלאחר מכן עד שמתחזקים ומתוזמנים אחת ל3 דק, יוצאים לבית החולים לפנות בוקר.
אמא, בעלי ואני.
מגיעים לבית החולים, מחיקה מלאה ופתיחה של כ4 ס"מ, הרופאה מבסוטית ואני באיזשהו תסריט וורוד שהנה תוך כמה שעות המתוק בחוץ.
חדר לידה, פתיחה מתקדמת יפה עד ל6.5, אני כאובה אבל נושמת יפה ולא לוקחת אפידורל.
ומכאן התפנית - נתקעת על פתיחה של 6.5 כמה שעות טובות, והראש של התינוקי לא יורד אלא גבוה מאוד על אף הפתיחה המתקדמת, הרופאים מציעים אפידורל בנימוק שאם אהיה רפויה ומשוחררת מכאב, התינוק יוכל לנסות להתגלש לו
אני לוקחת אפידורל, תענוג עילאי, שעה ומשהו של נחת, הפתיחה ממשיכה ועולה לאחר כמה זמן ל8, כאבי תופת, האפידורל הפסיק לעזור ואני בוכה לאלוקים, בכל שעה רופא נכנס לבדוק ואומר שהראש עדיין גבוה אבל אם אני רוצה להילחם ולא ללכת לניתוח, הם איתי עד הסוף כל עוד אין סכנה לתינוק ולי.
מגיעה לפתיחה 9.5, ראש עדיין גבוה, פעם בחצי שעה שואלים אותי מה אני מחליטה ואני חיובית ומחליטה להמשיך, צירי לחץ, צרחות, בכי לבורא עולם שיעזור לי, אמא כבר מתחילה לבכות מלראות אותי סובלת, מבקשת מבעלי לצאת החוצה, שלא יסבול מלראות אותי ככה, בעלי יוצא להתפלל ואני צורחת לאמא שלי ולריבונו של עולם.
הרגשתי שבתוך הכאב המזעזע הזה, התחברתי להשם יתברך כמו שבחיים לא, נשפכו שם תפילות מעומקי הלב על מי שאני יודעת שצריכים, והגעתי לנקודת כניעה והבנה שאני כחומר ביד היוצר.
לאחר כ3 שעות של פתיחה 9.5 וצירי לחץ, אני מאבדת דופק ומעלה חום, הרופא נכנס, מסתכל עליי באהדה רבה ומסביר לי שהראש עדיין גבוה ושעכשיו הגיע הזמן לדאוג לאמא ולתינוק בריאים ושלמים, גם אם הלידה לא טבעית.
אני הולכת לחדר ניתוח מתוך השלמה נפשית עצומה, אפשר לומר אפילו גם אושר וציפייה להרדמה כבר של הכאב הנורא,
יודעת שעשיתי כל מה שיכלתי, הרופאים והמרדים והמיילדת גם כל הזמן מזכירים לי את זה ומחזקים אותי.
מובילים אותי לחדר ניתוח, בעלי בוכה כמו תינוק, ממש נחנק.
אמא לא יכולה לבוא איתי וכבר מעולפת.
אני רק רוצה הרדמה, מרדימים את האזור ואני מודה על כל רגע ללא ציר לחץ.
הרופא המדהים משוחח איתי תוך כדי הניתוח על הא ועל דא, מתעניין לשלומי ואני חצי מתה מדברת איתו ולא קולטת בכלל שפותחים אותי, עד שיוצא תינוק מושלם ויפה, ואני שומעת "מזל טוב מותק את אמא" ומתחילה לבכות מאושר.
תופרים אותי, מניחים אותו עליי עטוף וחמים, אני מנשקתאותו לרגע חטוף וישר מטשטשים אותי..... מתעוררת בחדר הלם ולאחר מכן מועברת לחדר במחלקת יולדות.
כל הלילה לא ישנה, אסור לי לקום ואני רק מתרגשת ומחכה לקום אל האוצר שלי.
בבוקר חמותי מעירה אותי בחיבוק, הם לא ישנו כל הלילה והגיעו לראות את הנכד המושלם שלהם.
אני לא תופסת שאני בחיים, עד עכשיו, תודה רבה לך השם יתברך, שלאחר יותר מ12 שעות בצירי לידה, 3 שעות בצירי לחץ, וניתוח - הבן שלי ואני פה בריאים ושלמים.
"כמה מעלות טובות למקום עלינו "
אז ככה - בשבוע וחצי האחרונים עולה למעקב היריון עודף כל יומיים, כאשר בכל פעם מוצע זירוז (כהמלצה ולא כצורך רפואי כמובן) ואני מסרבת ומאמינה שלתינוק שלי זמן לצאת בשעתו לאוויר העולם.
הולכת הביתה אחרי המעקב האחרון, יום למחרת מתחילים צירונים, סוחבת אותם כל היום וכל הלילה שלאחר מכן עד שמתחזקים ומתוזמנים אחת ל3 דק, יוצאים לבית החולים לפנות בוקר.
אמא, בעלי ואני.
מגיעים לבית החולים, מחיקה מלאה ופתיחה של כ4 ס"מ, הרופאה מבסוטית ואני באיזשהו תסריט וורוד שהנה תוך כמה שעות המתוק בחוץ.
חדר לידה, פתיחה מתקדמת יפה עד ל6.5, אני כאובה אבל נושמת יפה ולא לוקחת אפידורל.
ומכאן התפנית - נתקעת על פתיחה של 6.5 כמה שעות טובות, והראש של התינוקי לא יורד אלא גבוה מאוד על אף הפתיחה המתקדמת, הרופאים מציעים אפידורל בנימוק שאם אהיה רפויה ומשוחררת מכאב, התינוק יוכל לנסות להתגלש לו
אני לוקחת אפידורל, תענוג עילאי, שעה ומשהו של נחת, הפתיחה ממשיכה ועולה לאחר כמה זמן ל8, כאבי תופת, האפידורל הפסיק לעזור ואני בוכה לאלוקים, בכל שעה רופא נכנס לבדוק ואומר שהראש עדיין גבוה אבל אם אני רוצה להילחם ולא ללכת לניתוח, הם איתי עד הסוף כל עוד אין סכנה לתינוק ולי.
מגיעה לפתיחה 9.5, ראש עדיין גבוה, פעם בחצי שעה שואלים אותי מה אני מחליטה ואני חיובית ומחליטה להמשיך, צירי לחץ, צרחות, בכי לבורא עולם שיעזור לי, אמא כבר מתחילה לבכות מלראות אותי סובלת, מבקשת מבעלי לצאת החוצה, שלא יסבול מלראות אותי ככה, בעלי יוצא להתפלל ואני צורחת לאמא שלי ולריבונו של עולם.
הרגשתי שבתוך הכאב המזעזע הזה, התחברתי להשם יתברך כמו שבחיים לא, נשפכו שם תפילות מעומקי הלב על מי שאני יודעת שצריכים, והגעתי לנקודת כניעה והבנה שאני כחומר ביד היוצר.
לאחר כ3 שעות של פתיחה 9.5 וצירי לחץ, אני מאבדת דופק ומעלה חום, הרופא נכנס, מסתכל עליי באהדה רבה ומסביר לי שהראש עדיין גבוה ושעכשיו הגיע הזמן לדאוג לאמא ולתינוק בריאים ושלמים, גם אם הלידה לא טבעית.
אני הולכת לחדר ניתוח מתוך השלמה נפשית עצומה, אפשר לומר אפילו גם אושר וציפייה להרדמה כבר של הכאב הנורא,
יודעת שעשיתי כל מה שיכלתי, הרופאים והמרדים והמיילדת גם כל הזמן מזכירים לי את זה ומחזקים אותי.
מובילים אותי לחדר ניתוח, בעלי בוכה כמו תינוק, ממש נחנק.
אמא לא יכולה לבוא איתי וכבר מעולפת.
אני רק רוצה הרדמה, מרדימים את האזור ואני מודה על כל רגע ללא ציר לחץ.
הרופא המדהים משוחח איתי תוך כדי הניתוח על הא ועל דא, מתעניין לשלומי ואני חצי מתה מדברת איתו ולא קולטת בכלל שפותחים אותי, עד שיוצא תינוק מושלם ויפה, ואני שומעת "מזל טוב מותק את אמא" ומתחילה לבכות מאושר.
תופרים אותי, מניחים אותו עליי עטוף וחמים, אני מנשקתאותו לרגע חטוף וישר מטשטשים אותי..... מתעוררת בחדר הלם ולאחר מכן מועברת לחדר במחלקת יולדות.
כל הלילה לא ישנה, אסור לי לקום ואני רק מתרגשת ומחכה לקום אל האוצר שלי.
בבוקר חמותי מעירה אותי בחיבוק, הם לא ישנו כל הלילה והגיעו לראות את הנכד המושלם שלהם.
אני לא תופסת שאני בחיים, עד עכשיו, תודה רבה לך השם יתברך, שלאחר יותר מ12 שעות בצירי לידה, 3 שעות בצירי לחץ, וניתוח - הבן שלי ואני פה בריאים ושלמים.
"כמה מעלות טובות למקום עלינו "
