בס"ד

‏טריגר

שנה שעברה באחד מהרגעים היותר מאושרים של החיים שלי נזכרתי לראשונה במה שקרה לי. הייתי מאורסת למר בחור אחרי חמש שנים של זוגיות וישבנו יחד והיה לי כל כך טוב עד שפתאום היה לי הבזק זיכרון. המילים הבזק זיכרון מטעות קצת, זה נשמע כאילו ראיתי מראה, אבל האמת היא שזכרתי תחושה.
‏זכרתי ברכיים כואבות על אספלט רטוב והכי גרוע, זכרתי משהו בפה שלי. נבהלתי בטירוף העיניים שלי נפערו ולכמה רגעים פשוט ישבתי ככה, המומה. מר בחור שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שזה כנראה כלום אבל אני זוכרת משהו בפה שלי. כשעבר הזמן ונרגעתי מהשוק הראשוני הבנתי שזה רחוק מלהיות כלום.
‏לאט לאט נזכרתי בעוד פרטים, בזה שהם היו שניים, בחולצות תנועה שלהם, בזה שהם צחקו, בזה שהם אנסו אותי.
זה היה נוראי, מתקופה מאושרת עברתי לתקופה מסוייטת. נכנסתי לדיכאון והייתי עמוסת חרדה. התחלתי לקבל פלאשבקים ולהרגיש אותם על הגוף שלי וכל זה תוך כדי מדידת שמלות כלה והתרוצצות בין אולמות.
‏הרגשתי רדופה ומבוהלת ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד הייתי אמורה להיות מאושרת ומר בחור סידר לנו את הבית אבל אני הייתי מוצפת לחלוטין. עשיתי הכשרה מעשית באלימות במשפחה והרגשתי שכל יום אני מתכווצת. הייתי אובדנית בטירוף וההורים שלי נאלצו לעשות משמרות בלילות כדי שלא אתאבד.
‏במקביל לכל זה הרגשתי איך האמונה שלי בה' מחליקה לי בין האצבעות, איך אפשר להאמין שיש אל רחמן אחרי שהרגשתי עם הגוף שלי את האכזריות הזאת. הבטחתי למר בחור שנבנה יחד בית דתי וחששתי שזאת הבטחה שאני כבר לא יכולה לעמוד מאחוריה. לאט לאט איבדתי עוד ועוד פיסות מהחיים שלי ומהשליטה.
‏בתוך כל הכאוס הזה הרגשתי שגם ללמוד עבודה סוציאלית זה יותר מידי. חשבתי להפסיק. הייתי רגע לפני הסיום, בשנה האחרונה של תואר שהיו בו לא מעט רגעים קשים. עזבתי את העבודה מעשית אחרי פגישה בה הפסיכיאטרית הביאה לי הפניה למיון פסיכיאטרי. אבל הלימודים נשארו שם, תקועים לי כמו עצם בגרון.
‏מר בחור היה שם ועודד אותי להמשיך, לוותר על כמה מבחנים ולהוסיף עוד שנת לימודים. אני לא הייתי בטוחה, לא חשבתי שאוכל לטפל יותר באנשים. הייתי שבורה מידי, כלי למימוש פנטזיות אפלות של שני בחורים שעוד העזו לקרוא לי זונה כשאנסו אותי. הוא התעקש עלי, ואני המשכתי למרות הכל.
‏השבוע סיימתי את הלימודים אחרי שנה סופר משמעותית בה טיפלתי בנוער והנחתי קבוצה. בין כל הפלאשבקים והתחושות הקשות טיפלתי בנערה שעברה טראומה. עשיתי את זה. אני ניצחתי. הם שברו אותי לחלוטין אבל אני הצלחתי להפוך למישהי שעוזרת לאנשים לאחות את השברים שלהם.
היום אני מרגישה תקווה שלמרות ששרדתי אונס יש לי עתיד. וזה לא עתיד שקיבלתי בקלות, אני עשיתי את זה. אני מצאתי את הכוחות להמשיך מתוך המקום האפל הזה. זה אפשרי לחיות אחרי אונס. וזה מרגש אותי.

עד כאן שירה חופרת
אני הייתי אני אתם הייתם אתם

הצחקתם אותי...