יש לי בעל שאני מאד אוהבת, הכי בעולם, אבא ואיש משפחה מסור, רגיש ומאפשר, קורא אותי כמו ספר פתוח- הוא הכי מתאים לי אבל.
לפעמים הוא יכול לפוצץ אותי.
הנחמדות ממנו והלאה. לפעמים הוא פשוט פוץ.
כאילו לא לימדו אותו בבית להגיד תודה, סליחה, בבקשה.
הוא יתקן אותי בסמנטיקה מפגרת וחסרת חשיבות על מילה שטעיתי בה בשיר, אבל קשה לו להיות נחמד למשפחה שלי או בכלל לאנשים.
קשה לו לומר "שלום" כשהוא רואה אותם, לשאול דברים פשוטים כמו "מה שלומך"? לומר "מזל טוב" למי שמגיע לו.
אני מרגישה כישלון שלא הצלחתי להנחיל את זה אצלו ואני ממש מתביישת וכועסת.
אני בדיוק ההפך, נחמדה, סבלנית, מכבדת לגמרי את המשפחה שלו. עם חמותי (המקסימה דרך אגב) אני כל כך נעימה, מקשיבה, מודה על כל דבר הכי קטן. ככה חונכתי. לסבתות המבוגרות שלו אני יכולה להקשיב שנתיים למרות שקשה. אני מאירת פנים, מתעניינת, נותנת מקום. בעלי יכנס למקום וישר ידבר על נושאים בלי "שלום", "מה שלומך?" וכאלו. נתפס כמלא חשיבות עצמית.
עכשיו דברתי עם אחיין שלי שנולד לו בן ראשון ובעלי ישב לידי, ענה על שאלה שאחיין שלי שאל ברמקול, לו זה כמובן לא היה טבעי או מתבקש לומר מזל טוב מיוזמתו, אז סימנתי לו בתנועות לומר מזל טוב, להגיד משהו ובעלי אומר "מה את רוצה ממני"? ועוד בקול.
זה פשוט נוראי. זה כזה קשה להיות נחמד? לומר מה שאמורים לומר?
אני כבר לא יודעת מה לעשות- לעשות אתו ברוגז על זה? לעשות לו קטע? הוא פשוט לא מבין ולא קולט.
הפער והצרימה בין ההרגשה שאני נותנת והאופן שבו אני מתייחסת למשפחה שלו, לחברים שלו ולסביבתו היא עשרות מונים יותר טובה מהאופן שבו הוא מתייחס לשלי. במקום לומר תודה אחרי שטיפלו לנו בילדים בחמימות, הוא שקוע בפלאפון.
כשאחים שלי באו לעזור לנו לחפש דירות והגיעו מרחוק הוא גם היה ככה. לא מכבד.
העניין הוא שהוא לא עושה בכוונה, ככה הוא לפעמים גם עם המשפחה שלו!!!!
אולי זה קשור להיותו מחונן. הוא חכם אבל לפעמים לא יודע איך להתנהג בסיטואציות חברתיות.
העניין הוא שיש לנו ילדים קטנים וממש מטריד אותי איזו דוגמא הם יקחו.
מה עושים???
