ברור לעזוב את הפלאפון,ברור.
ברור כשמש.

כל לילה הופך לסיוט.
זה לא מרגיש לך קצת מוגזם?!
לא.זה לא מרגיש.
יאללה,תביא עוד משהו להתאבל עליו.

כתבתי לה פעם ראשונה מה אני מרגישה בזמנים כאלו.
היא ענתה שזה יפה מאוד,זאת התקדמות ויאללה צריך לעבוד על זה.(איזה אוצר מילים של פסיכולוגים.)
וזאת בדיוק הבעיה.
זאת בדיוק הבעיההההה
אין לי כוחות יותר לעבוד על דברים.
כמו מטומטמת אני רק חייבת עזרה.
אף אחד מהאחים שלי לא בילה מחצית מחייו אצל פסיכולוגים.רק אני כן.רק כי אני נפגעתי ברמה כזאת שמצריכה סדר וטיפול.רק כי אני כל כך מטומטמת שנפגעת מכל דבר.רק כי אני,בעע.
אוף פשוט , אין לי כוחות אלי.
ומה לעזאזל אני אמורה לענות.
כן מה ברור,החיים שלי דבש.
מה זה עוזר ששואלים אותי.מהה.
אז ישאלו ו?ומה?וכלום.אז אל תשאלו בכלל.זה רק מרתיח אותי יותר וגורם לי להתפרק עוד יותר כי אני לגמריי מבינה שאני לבד בכל האיכ הזה.
וכאילו,פעם היו לי חלומות על בית וילדים...היום,מי רוצה את זה בכלל.
זה כל כך אדיוטי לרצות כזה דבר.
זה פשוט מטומטם.
אשכרה לתת למישהו מפגר לחבק אותך ולחיות איתך את החיים ועוד להביא ילדים שגם אותם תצטרכי לחבק כל היום ולשמור שלא יפגעו בהם.
איזה מפגר זה בחיי.

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות