כמובן, בזבזתי את כל הזמן שלי

יש לי המון מילים מיואשות לכתוב אבל אני אשמור אותן לפעם אחרת

ביי

מה שמפחיד אותי באמת זה לא להסתובב סחור וסחור בקלחת המתרחבת, אלא להסתובב סחור וסחור בקלחת המתהדקת. להישאב אל תוך מערבולת שמכווצת ומכווצת ומכווצת את העולם שלך עד שאת מסתובבת בלי לזוז, תקועה בתוך צינוק בדיוק בגודל שלך, עד שבסוף את מבינה שאת בכלל לא בתוך צינוק. את בעצמך הצינוק.

אני רוצה לכתוב המון אבל הנפש מצומצמת. אני רוצה לטוס. אני רוצה חיים חדשים או לא בכלל. אני רוצה פחות אני בתוך הגוף שלי

אלוהים, כל כך כל כך לא טוב לי בחיים, פאקינג רע לי, המון רע בכל החורים והפתחים והסתימות והתירוצים, בגוף ובשתיקה ובנפש.

למה הפכתי, כוסרבאק למה הפכתי
אני משותקת מפחד

האם אי פעם תהיה דרך לצאת?

כבר חודשים שאני,
שנים

הגעתי למצב שבו השעון חסר משמעות, והזמן המפורד ומקוטלג תמיד הפך גוש אחד. בפנטזיות החולניות שלי זה תמיד הרגיש כמו דבר טוב ואפילו יותר, במציאות שלי כאן ועכשיו אני פשוט עיסה דביקה.
[בתודעה מקבילה עם עצמי ריקני פחות אני יוצרת כתיבה וציור ופיסול וחיים]

אני הולכת לישון חור וקמה חור וזזה חור ממקום למקום (הכל בתוך המשבצת)
אני בלה בלה בלה וקוקוריקו וצל כבד ואחושרמוטה פגומה