ה' שפתיי תפתח

הי אנונימית יקרה!

כמו שכתבתי לך בהודעה הקודמת, הדבר הראשון שעולה לי כשאני קוראת אותך, זה - כמה אני מבינה אותך! אני לא ממש יכולה לפרט כאן על גבי הפורום (אפשר קצת יותר בפרטי אם תרצי), אבל גם אני מצאתי את עצמי במקום (אמנם שונה) אבל קרוב מאד למה שאת מתארת. המקום הזה מלא תסכול וכאב והוא מאד-מאד לא פשוט 

יש בכמה שורות שכתבת כמה וכמה דברים, כשכל אחד הוא עולם ומלואו... אנסה להתייחס לנקודות השונות. אני מניחה שאני אחזור על חלק מהדברים שנכתבו כאן. באמת שנכתבו לשרשור שלך תשובות ממש טובות וחכמות...! 

1. ''אף פעם לא להגיד אף פעם''  - כרגע בעלך לא מוכן לחשוב על עוד ילד. כרגע הוא גם מעריך שזה לא ישתנה. מה זה אומר לגבי העתיד? אי אפשר לדעת. לעולם יש לנו רק את ההווה. העתיד לא קיים. כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות! לכאן או לכאן. כשהייתי במקום שהיה נראה לי שאין לי שום סיכוי להביא עוד ילדים לעולם, עשיתי עבודה גדולה על עצמי להחליף את המילים ''אני כנראה לא אוכל להביא עוד ילדים לעולם'' במשפט יותר מתון ושבעיניי גם יותר נכון ''אין לי כרגע אפשרות להביא עוד ילדים לעולם''. זה משפט שלרוב אמרתי רק לעצמי. אבל הדיוק הזה היה חשוב. היה בו משהו מרגיע. שהשאיר לי איזשהו פתח. המשפט הזה מחזק אצלי את האמונה שכרגע הקב''ה לא מאפשר עוד הריון, אבל ה' גדול והוא כל יכול, והוא יכול כהרף עין לשנות את המצב הזה.

2. לגבי הגיל - אני חושבת שבניגוד לבעלים שלנו, אנחנו חיות במין תזכורת תמידית לגבי השעון הביולוגי שלנו. אם אנחנו לוקחות מניעה, כל גלולה / ביקורת אצל רופא לגבי ההתקן / קניית טבעת / הכנסת דיאפרגמה מזכירה לנו את הנושא הזה. אם אנחנו מקבלות מחזור באופן סדיר, ימי הפרישה, ימי הדימום, שבעת הנקיים והטבילה גם עומדים לנו כמלא תזכורות לאורך החודש. כל חברה / קרובת משפחה / שכנה שבהריון או יולדת מביאה איתה עוד ועוד תזכורות. וכמובן כל יום הולדת שלנו בא עם הידיעה שנותרו לנו ''X'' שנים.

זה נכון שהזמן ממשיך להתקדם והגיל שלנו ממשיך לגדול. אבל כמו שכבר כתבו, עבור אשה שכבר ילדה, גיל 35 הוא עדיין גיל שאפשר להיות בו עם תקווה לגבי הבאת ילדים נוספים. אין הבטחה, זה נכון. אבל בעצם אין לנו אף פעם הבטחות... אבל אובייקטיבית, התקווה שיש לך עוד כמה שנים לפנייך היא תקווה סבירה בסך הכל.

3. מי שבאמת מונע, זה לא בעלך אלא הקב''ה -@מיואשת******  כתבה היום בשרשור מקביל תשובה *ממש* חזקה. היא כתבה שלפעמים הקב''ה לא מאפשר לנו להיכנס להריון. זה יכול לבוא לידי ביטוי דרך קשיים אובייקטיביים של פוריות, אבל זה גם יכול לבוא לידי ביטוי דרך מניעות אחרות - קושי בזוגיות, קושי נפשי, אחד מבני הזוג שלא מוכן להביא עוד ילד וכו'. בסופו של דבר, הכל מאיתו יתברך. וממש כמו שהוא יכול להסיר בעייה רפואית, הוא יכול להסיר בעייה נפשית או קושי בזוגיות - והוא יכול לגרום לשני לעבור תהליכים ולהשתנות. לכן בעיניי כל-כך חשוב לנתב את הכמיהה הזאת לתפילה. גם כאן, אין תעודת ביטוח שנקבל את מבוקשנו. אבל זאת אחת ההשתדלויות הכי טובות שאנחנו יכולות לעשות.

4. הקשיים בגידול הילדים - כמו שכתבו לפניי, יש כאן עוד אפשרות של השתדלות חשובה. לא פירטת מהם הקשיים שאתם פוגשים בגידול האוצרות שלכם. גם לא סיפרת מה אתם עושים עם זה. יכול להיות שאתם כבר לומדים / למדתם בקורסים או בסדנאות יעודיים. יכול להיות שהילדים זקוקים לטיפולים שונים, ושאתם כבר לוקחים אותם לשם. אבל למקרה שאת מזהה שזה תחום שבו יש כל מיני דברים שחשבתם לעשות ושעד עכשיו דחיתם, יכול להיות שהגיע הזמן להשקיע באפיק הזה, של שיפור ושכלול ההורות שלכם. 

הנקודה הזאת נכונה גם לגבי התחום הזוגי. לא כתבת מה מצבכם בהקשר הזה, אבל אם את מרגישה שיש איפה לעבוד ולהתקדם, תנסי להשקיע בזה. הכי פחות, אתם תצאו מורווחים מאד מזה. והכי הרבה, יש בזה פוטנציאל של ''הכשרת הקרקע'' במחינת כל הנושא של הבאת עוד ילדים לעולם. לא משפרים את הזוגיות כדי 'לקנות' אישור להביא עוד ילד לעולם. עובדים על הזוגיות כי הזוגיות שלנו היא אחד הדברים הכי-הכי יקרים שיש לנו עלי אדמות. אבל על הדרך, יתכן שתהיה לזה השפעה טובה גם בתחום של הרחבת המשפחה. 

5. שמחה, שמחה, שמחה! - כמו ש@התמסרות כתבה בחכמה רבה. שנים לקחתי את הנושא של השמחה במשפחה כאיזשהו עניין שמופיע או מתפתח מעצמו. בתקופה האחרונה, הבנתי שזה לא רק ככה. שאני, בתוך אמא, יכולה להשפיע באופן דרמטי על רמת השמחה בשמפחה. שאני, בתוך רעייה, יכולה לתרום המון גם לשמחה של בעלי. אז היום אני משתדלת באופן מודע ופעיל להכניס עוד ועוד ועוד נקודות של שמחה בבית, איפה שאני רק יכולה. זה גם משהו שאני לומדת להדגיש כל פעם (זה טיפ שקיבלתי ממשהי שהתייעצתי איתה בנושא) ולהגיד בקול כל מיני משפטים כמו ''וואי איזה כיף לנו עכשיו!''. כי לפעמים אני יכולה להרגיש שמחה וכיף, אבל שאר בני הבית לאו דווקא שמים לב שמה שאנחנו עושים כרגע באמת מהנה. לפמים צריך להשתמש במילים מפורשות כדי שהתחושה תחלחל באמת וכדי שהם יצליחו להיות בשימת לב שממש נהננו עכשיו. זאת גם נקודה שאני מתפללת עליה המון עכשיו. שה' יתן לנו שמחה. שהשמחה תשרה בבית שלנו. שכל אחד ואחד יהיה מלא בשמחת חיים. הרבה זמן חשבתי שיש דברים ''יותר חשובים'' להתפלל עליהם. אבל באמת ששמחה היא המנוע לכל-כך הרבה בחיים, שזה ממש נהיה לי קריטי לבקש על זה.

6. ליהנות מה''יש'', עכשיו! - בסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, למה אנחנו רוצות עוד ילדים? כי אנחנו מאמינות שזה יסב לנו עוד שמחה, נכון? אבל הסוד הגדול הוא להצליח לחוש שמחה בהווה. כי בעולם הזה, יש לנו תמיד רק את ההווה. העבר הרי כבר עבר, ואי אפשר לשנות אותו. העתיד? הוא עדיין לא קיים, ואין לדעת ממה הוא יהיה עשוי. מה נשאר לנו? את הרגע הזה ממש! וממנו צריך להוציא את המקסימום. מקסימום שמחה, מקסימום טוב, מקסימום נוכחות. ממש כמו שכתוב בפרקי אבות - ''איזשהו העשיר? השמח בחלקו''. אפשר שהמחשבות שלנו תהיו כל הזמן נתונות בשאלה האמנם לעולם-לעולם לא נזכה בעוד ילד, או שמא, איכשהו, זאת גזירה שהיא לא סופית. ואפשר להכיר בשאלה האמיתית הזאת, לתת לה מקום מסוים בחיים שלנו, ולהתרכז בהווה. בילדים שקיימים עכשיו ממש. בזוגיות שקיימת עכשיו ממש. במשפחה שקיימת ברגע זה ממש. ולמקסם כל רגע ורגע. או לכל הפחות לא להפסיד את כל הרגעים האלה ביותר מדי מחשבות מפוחדות ומתוסכלות לגבי העתיד.

7. לשים את הנושא הזה בצד לתקופה - כרגע בעלך עובר תקופה לא פשוטה, כדברייך. בשביל מישהו שעובר קשיים גדולים ומרגיש שהוא הגיע לקצה היכולות שלו, הגיוני שלא סביר לרצות עוד הריון. הייתה תקופה שבה בעלי השקיע מעל ומעבר במשפחה שלנו. בגלל כל מיני אילוצים, הוא היה נוכח בבית ועם הילדים בצורה ממש גדולה. איפשהו בתוך כל זה הוא הגיע לקצה של קצה היכולת שלו. בזמן הזה, אני כבר חשבתי על עוד הריון. באיזשהו מקום, בעלי הרגיש שאני לא ממש ''רואה'' אותו. שאני לא ממש ''סופרת'' אותו ואת הקשיים שהוא עובר. שכשאני מעלה את הנושא, אפילו בצחוק, אני כביכול אומרת לו שהחלום *שלי* יותר חשוב מאיך שהוא מרגיש, מכל העייפות שהוא חש, מכל התשישות והקושי שאיתם הוא מתמודד. אם את מזכיר לך את מה שקורה אצלכם, הייתי מציעה שני דברים:

(1) לשים את זה לגמרי בצד לתקופה. בלי איזכורים, בלי רמזים, בלי צחוקים על זה. לתת לו קודם כל את המקום להתגבר על הקשיים שהוא עובר. גם כי זה יתן לו תחושה שאת רואה ואת מבינה אותו. וגם כי זה הדבר הכי נכון לעשות. את ובעלך מהווים את הבסיס להכל. לפני הכל, צריך לדאוג לבריאות הגופנית והנפשית שלכם. צריך לדאוג שיהיה טוב לכל אחד מכם, ואם לא ב-100% (אנחנו לרוב לא ב-100%), לפחות ברמה סבירה ++.

(2) בגלל הניסיון האישי שהזכרתי כאן, התחברתי למה ש@אמאשוני כתבה. אם את מרגישה צורך גדול כן לפתוח את הנושא, יתכן שיותר נכון ויותר יעיל לדבר על הדברים בצורה אמיתית, באיזושהי שיחה מלב אל לב, במקום להעלות את אותם פה ושם בצורה הומוריסטית. לנו הייתה שיחה כזאת, שבה בעלי פרש באוזניי את כל הסיבות למה מבחינתו כרגע זה לא דבר יישים. ואני כנגד, הסברתי לו את כל מה שהיה לי על הלב (אם אני לא טועה יצאו לי לא מעט דמעות בשיחה הזאת). המטרה היא להיות בתקשורת הכי קרובה שאפשר, כשכל אחד מנסה באמת ובתמים ''להיכנס לרגע לנעליים של השני'', לחוש את הקשיים שלו ולהבין את הפחדים ואת התסכולים שלו. שיחות כאלה חשובות כל-כך. הן מקרבות כל-כך. ולפעמים הן גם מסוגלות להניע תהליכים חדשים אצל כל אחד...

זה מה שעולה לי כרגע...

המון ברכה והצלחה!!! ועוד חיבוק גדול על ההתמודדות הזאת ❤

והלוואי בקרוב מאוד תבשרי אותנו בשורות טובות אמן.

הזמן שיעבור הוא זמן אבל בעלי חתום על זה בצורה שאין אף פתח מבחינתו

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).

לאנשים צעירים יש מספר מינוס - קשה להם לראות למרחוק וזה נובע משרירי עיניים שכאילו חזקים יותר מהנדרש.

כשהגוף מזדקן ונחלש שרירי העיניים נרפים, אז למי שהיה מינוס והיה לו קשה לראות למרחוק יכול להיות שיתבטל לו המספר ויראה בסדר אבל אם עושים ניתוח אז אחכ יותר סביר שיצטרכו משקפיים ל ספר פלוס - קושי לראייה מקרוב.

מנגד זה טיפה יותר מסובך כי יש גם מולטי פוקל - אנשים שבמקביל צריכים מספר פלוס ומספר מינוס.