אין גבולות בתוך המוח שלי ואין שום דבר מלבד גבולות מסביב למוח שלי.

היום עברתי התקף פסיכוטי. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי, צרחתי את כל מה שלא דיברתי כל החיים שלי. צרחתי עליו ועליה ועל הפסיכולוגית הקלינית המקצועית מאוד שהם הריצו אותי אליה, צרחתי את הגועל שלי ממנו ואת האיבה שלי כלפיה ואת השנאה הכבדה מנשוא שמכסה על הכל, אל שניהם ביחד ואל כל אחד בנפרד ואלי ואל הקיום שלי בעיקר. צרחתי כדי להכאיב להם, כדי להחריד אותם, צרחתי כדי לגרום להם להגיש רע. החומות מסביב למוח שלי נמסו אל תוך עצמן, ואני צרחתי ושרפתי את העבר שלי איתם וצרחתי ושרפתי את העתיד שלי איתם וצרחתי וידעתי שאני שורפת כל קשר שלי איתם, והמשכתי וצרחתי וצרחתי; והקול הפך עשן והעשן הפך דמעות ופתאום אני הייתי על הספה בסלון מנסה להסתיר ממנה את הדמעות, וההזיה היתה מתפוגגת, והיא היתה מסתכלת עלי בעיניים עיוורות.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת