הגוף שלי
חוזר ללפני ש
גורר אותי איתו למטה, מטביע אל התהום
וזה אתה לא אתה אתה לא אתה לא אתה אתה לא אתה.
אתה.
זה שלך, ולא שלך, וזה רחוק אבל מבפנים. כמו חור שחור שעמוק מיני ים אבל בעצם הוא אני.
מלחמה נגד עצמך, גוף שזועק את כל הקולות שאת מנסה לכבות.

אי אפשר לכבות שפה שאת מבינה
גם אם תנסי בכל הכוח, גם אחרי עשרים שנה
אם ידברו אלייך בשפה של הילד שבך, השפה הראשונה בה למדת לנהל משא ומתן עם העולם, גם אז את תביני.
בעל כורחך אתה חי
ובעל כורחך אתה מת
ובעל כורחך אתה מבין את השפה שהוטבעה בך כמו אות קין.

והקולות האלה
שמדברים איתך בשפה שאת בוחרת לא להבין
והם הכי הכי פשוטים.
הם פשוטים
הם חומלים
אומרים את אותו הדבר, שוב ושוב ושוב
ושוב
ושוב
דוקרים את דרכם החוצה. זה כבר לא כואב.
לא בכעס, לא בשנאה, לא בטרף
הם מתייצבים מולך שוב ושוב
עם מבט בעיניים שאומר "אמרנו לך", אבל העיניים האלו מלאות עצב.
עיניים של גוף שרוצה לאסוף אותך בחיבוק
שמוכן להגיד לך שוב ושוב שאת חלשה
ולא כי הוא חושב עלייך רע
אלא כי הוא יודע.

יודע
שאת
צריכה
לנוח.

והוא מוכן לך.
מוכן לקבל אותך כמו שאת, עם כל הגוף הזה
עם כל השבר של הכלי שאת
עם האור הדולף
עם הכאב המפעפע
עם הצריבה של האויר על העור החשוף.