ושוב הולם ליבי איתך
אך איפה הם כולם
אותם ילדי השמש
הסירות כולן טבעו
וחברי כולם נסעו
גשרון העץ שהתמוטט
עוד מטייל בין שתי גדותיך.

התזכור את השמיים
שטיילו על פני המים
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף
התזכור שירי ירח
וחצב בודד פורח
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף

צליל מוכר קולטות אוזני
אני עוצם את שתי עיני
לאן הם נעלמו, פעמוני הכסף
כשהיתה כאן מדורה
עלה עשן, עלתה שירה
ובאחת אחר חצות,
זוכר, גילינו את החושך.

התזכור את השמיים
שטיילו על פני המים
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף
התזכור שירי ירח
וחצב בודד פורח
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף

הכרמל ניצב איתן
ירוק צבעו של התלתן
מימיך לעולם זורמים בנחת.
גם היום כמו אתמול
ימינה כביש ועץ משמאל
ורק עיניים אחרות
אני רואה בתוך המים.

התזכור את השמיים
שטיילו על פני המים
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף
התזכור שירי ירח
וחצב בודד פורח
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול