אבל אין את ה'כעס' על עצמך ואת הביקורת שאתה לא טוב

זה השנקל שלי. ברור שיש מבינים יותר ממני.

מתייג (איך לא עשו את זה עדיין) @נגמרו לי השמות

נשמע לי הגיוני שאחרי חוויה קשה כזאת שהיתה לכם בתחילת החתונה, ואחרי שהרגשת ממנה דחייה כל כך ממושכת יכבה לך החשק והרצון לעשות משהו בנושא. (אני לא יודעת כמובן מה היה לה ואיך היא הרגישה...)

מצד שני, אני לא מבינה ממש איך זה מחזיק 3 שנים. באמת שאני לא מבינה איך לא הגעתם לפיצוץ ענק כלשהו.

מרגישה שקטונתי כי אני ממש לא מבינה את השפה שאתם מדברים בה.

אשתך עדיין בטיפול?

האם חשבתם ללכת לטיפול זוגי אצל סקסולוגית/מטפל מיני/זוגי כלשהו?

ברור שהפיצוצים היו לא נעימים...זה נושא שנוגע עמוק עמוק בתוך כל אחד ממנו.

אבל אתה לא מתאר מצב שטוב לך כמו שכתבת בהתחלה.

משערת לעצמי שגם לא טוב לאשתך.

אתה מתאר אדישות וייאוש.

אבל היה לך חשק ורצון בהתחלה.

לאשתך היה חשק למגע לפני שהתחתנתם? היה לה רצון לקרבה, לחיבוק? היה לכם קושי מסויים בשמירת נגיעה?

מי יטפל בזוגיות שלכם אם לא אתם? מי יעשה את זה אם לא אתם? כמה זמן אדם יכול להחזיק בלי מגע של חיבה בתוך מערכת שאמורה להיות הבית שלו, המקום החם שלו - לא העסק לטיפוח משפחה שלו...

אם הסקסולוגית הזאת לא עזרה צריך ללכת למטפלת שיותר עוסקת בפן הנפשי הזוגי ולא הפיזי. ואם גם המטפלת הזאת לא תעזור אתם צריכים להמשיך הלאה.

בעיקרון אומרים שאין כזה דבר תדירות טובה, וזה מותאם לפי כל זוג. אבל מה שאתה מתאר זה היעדר יחסים כמעט מוחלט.

מתייגת כמובן את

@נגמרו לי השמות

ספרים זה דרך להעשרה, לפיתוח.

יש מקומות שצריך טיפול מעמיק, וזה רק מול מטפל מקצועי.

בואו נניח שניה בצד את החוויה המינית בשיא תפארתה, שאליה אתם כנראה כבר לא נמשכים.

בואו תתחילו מלבנות אינטימיות של מגע נעים. חיבוקים תומכים, נשיקות. להחזיק יד. להתכרבל על הספה ביחד. להתכרבל במיטה יחד. מסאזים נעמים עם בגדים. ואז כאלה בלי. וכו'. 

נסו לאט לאט לבנות אינטימיות של מגע, בלי להתעסק בכלל בנושא החיבור וה'מיניות' שזה נושא כל כך טעון אצלכם. 

זה יכול לתת לכם המון בחיים, בלי רעש וצלצולים וטיפולים כושלים, וגם בלי רצון להצליח ולהשיג משהו.

ויכול להיות, שיום אחד, התשוקה תתחיל להפציע אצלכם בנפש ובגוף. ואז אולי תצליחו לבד ואולי תצטרכו עזרה, אבל יהיה עם מה לעבוד.

חשבו על זה.

בהצלחה!

@שםאנונימי

אז תמשיכו ככה, ותנסו לאתגר את עצמכם מידי פעם עם דברים קצת יותר אינטימיים. בלי לחץ ובלי הישגים. 

עם הזמן אתם תלמדו את הכפתורים בגוף שמדליקים אתכם. מטבע הדבר ובדרך כלל קל להדליק את הגבר על ידי מגע ועיסוי באותו מקום, ככה שאם היא תתקדם ואתה תישאר מאחר יתכן שהיא תוכל לעזור לך להדביק את הפער בקלות יחסית.

כמו הרבה נשים, כנראה אשתך חוותה את היחסים עצמם כדבר לא כ"כ נעים, וממילא נחסם אצלה כל התחום הזה. הדרך שלה לגלות בחזרה את התשוקה שלה עוברת דרך גילוי מחודש של הנעימות והאינטימיות שבמגע בכלל. וכמו שאמרתי - רצוי וטוב להוסיף לאט לאט למגע הזה ברמות אינטימיות הולכות וגוברות. 

אני ממליץ על שמן שקדים, ותתחיל לנסות סוגים שונים של מגע ועיסויים באותו מקום שלה. זה יקח הרבה זמן וניסיונות לגלות מה נעים לה שם, אבל כשתגע בנקודה והיא פתאום תתחיל להנות מזה - סביר להניח שתתחילו לעלות על דרך המלך. זה עדיין לא אומר שקיום יחסים מלאים יהיה פסגת תשוקותיה, אבל זה יכול מאוד לשפר. וגם זה לא אומר שהיא תגיע לשיאים וכדומה מהמגע שם (גם זה יגיע בע"ה בעתיד היותר רחוק). אבל המיניות תתחיל להופיע, וגם קיום היחסים יהיה בע"ה יותר מתבקש מבחינתה. 

אל תתייאש, זו דרך ארוכה, אבל אם עושים אותה בנעימות ובלי לחץ - אין שום סיבה מלהירתע ממנה. 

בשולי הדברים, אני ממליץ מאוד מאוד מאוד על קורס 'תשוקה בנישואין' של אפרת צור. הקורס אינטרנטי, ואני יכול לומר שאנחנו למדנו ממנו המון והוא הוסיף הרבה לחיים שלנו. אמנם קצת יקר, אבל שווה את זה. וגם לדעתי יותר יועיל לכם מאשר טיפול יעוץ מיני שכבר אין לכם כוח אליו.

זה בסדר זה לא ייפגע לה בגדילה ואפשר טיפה להזיז את השנצ שלה למוקדם יותר נניח...

ואנחנו בשמחת תורה פשוט מזגזגים את הילדים בין העזרת נשים לגברים בזמן של ההקפות.

ילדים בביל הזה מסתגלים מהר.

אני לקחתי אותה בעגלה ואם היא הייתה עייפה ממש נרדמה שם.

בגיל הזה לא מדבר אליה החג בכלל אז מה שיהיה לכם נוח לשניכם זה מה שחשוב,שתדעו לזרום אחד עם השני ולאו דווקא חלוקה מותנית מראש.

סביר להניח שבתפילה יותר מתאים שהיא תהיה עם האמא בהקפות כמה שמתאים לה המה שהיא ערה ומתעניינת,פשוט לזרום עם הסיטואציה

וגבי הקפות, אפשר לעשות 7 הקפות לבד תוך 5 דקות

אם הצלחתם להתמודד עם ראש השנה ויוה"כ.

שמחת תורה קטן עליכם

שימו לב שלא נותנים לילדה ממתקים / סוכריות בלי ידיעתכם (סכנת חנק ח"ו...)

חשוב מאוד, במיוחד בגילאים צעירים. עדיף שכל מי שנמצא עם הילדה ידע מראש אילו מאכלים וממתקים אסור לתת לה בלי אישור ההורים.

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

מציעה דבר ראשון לקבל עזרה ולעבד את הכאב הגדול הזה זה ממש אירוע כואב.

דבר שני לראות מה כן עושה לך טוב בלב בחגים? מה יכול לתת לך את ההרגשה שאת מבקשת?

ברוב חדרי המורים אין מספיק תאים כדי שיכלו להכיל את כל המורים בהפסקה

רוב המקומות אין שירותים לכלל התלמידים, מכאן שגם התלמידים אומללים

הקיצור מצאנו את הבעיה במערכת החינוך.

אבל הסירחון מתחיל מהראש. אז קודם לבשם את שירותי המורים

היתה שנה שחינכתי כיתה ו עם 38 בנים.

שמתי בכיתה שני מבשמי אוויר אוטומטים.

כמו שחייב לבוא עם ספרים ומחברות

למלא את כל הכיתה בדאודרנט עד סף חנק, במקרה הטוב.

או להשפריץ אחד על השני במקרה הפחות הטוב,

לעשות איתו ניסויים מדעיים מסוכנים, במקרה הגרוע...

ומה קורה אחרי שיעור ספורט?

בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.

חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.

אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…

לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..

(דעתי האישית כמובן)

אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.

נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי

ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי

שלוש פגישות זה לא מוקדם מידיי כדי להחליט?

אם זה זה

לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?

אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.

זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.

לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.

בפעם החמישית צדקתי.

שיצאתי איתה)

אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד

הוא כן ידע

מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...

לעוד פגישה

עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣

זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי

זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.

אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני

כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו

וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢

הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.

עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣

ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄

תסבירי?

בנות על ימין ועל שמאל עד עצם היום הזה וזה מאיים עליה.

אז היא אומרת לו "מאמי אני לא מרשה לך להיות כזה חתיך, כולן מזילות עליך ריר".

והוא כזה "אבל חיימי ככה השם ברא אותי, מה אני אשם?"

והיא כזה "אה כן?? אז תישן בספה היום!"

והוא: צרצרים

אבל לא רק.

אני מאד מרובעת והכל חייב להיות מדויק ומתוכנן.

והוא מאד זורם כזה וחי את חייו.

וזה אחד מהדבריםשגרמו לי להתאהב. והיום זה מטריף אותי חחחחח אני חייבת שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וקשה לי הזרימה שלו.

והוא קשה לו עם זה שאני חייבת כל דבר לדעת מה יהיה ואיך יהיה. ושהכל יהיה מתוכנן לפרטי פרטים

אני אומר תעשו משחקי תפקידים, את תהיי הזורמת והוא יהיה המרובע. תראו איך זה יהיה לכם

יש לך משהו לשאול תשאל פה.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.

כי ככה אני רואה שאנחנו נורמאלים.

אנחנו משפחה ותיקה, הילדים כבר גדולים.

כשהיינו עם ילדים קטנים היינו מזמינים הרבה פעמים משפחות אחרות לארוחה. במיוחד הקפדנו להזמין משפחות חדשות שמגיעות לישוב. לעיתים רחוקות הזמינו אותנו. (כמובן שארחנו והתארחנו אצל ההורים והאחים, אבל זה כבר לשבת שלמה)

היום הילדים גדולים וחלקם ממש לא אוהבים לארח או להתארח לארוחות. לפעמים זה ממש מביך אותם אם למשל יש משפחה שיש להם בנים בגיל של הבנות שלנו או ההפך. ואני שונאת להתארח. אז אנחנו מזמינים לעיתים רחוקות, יותר בחגים או שבת פעם ב... ואנחנו לא הולכים לאף אחד מהישוב. גם אם מזמינים פעם במלא זמן. לרוב אנחנו מזמינים משפחות צעירות מאיתנו או אנשים מבוגרים מאיתנו שהילדים שלהם כבר לא בבית.

אבל לפעמים אנחנו מרגישים מחוץ לחברה בגלל שאנחנו לא זורמים בקטע הזה.

פעם גם הייתי נפגשת יותר עם נשים אחרות כי הייתי הולכת עם הילדים לגן שעשועים או סתם מדברים כשאוספים מהגן וכזה, היום אין לי כלכך סיבות כאלה לפגוש אנשים, אז אני די מנותקת מנשים אחרות (חוץ ממשפטים קצרים בווצאפ ומפגשים מקריים בשבילי הישוב). גם נשים אחרות בגילי יוצאות פחות מהבית.

בעלי פוגש הרבה אנשים בבי"כ, באימוני כיתת כוננות, בשמירות וכו' אז הוא מרגיש יותר בחבר'ה וקשה לו שאנחנו לא מזמינים יותר לארוחות בשבתות.

כנראה הוא משותף לרבים

כתבת עלינו במקרה? 😉