אמרתי.
כאילו,אמרתי כמו שתמיד אני אומרת והיא הגיבה כמו שהיא תמיד מגיבה אבל הפעם הכנסתי קצת יותר הסברים ונשמתי הרבה לפני שהוצאתי את המילה "המזעזעת" הזאת מהפה.
היא נחרדה.כמובן.
ישר נו,תגידי,אבל לא חזרת למה שהיית פעם נכון???
המ,לא
(המ,לא...?)
(לא חזרתי.מבטיחה קצת.אבל תתאפסי עלייך מהר.)
והלואי וזה מה שנכון.ומה שטוב.
הלואי.
נכון העיניים?הן שורפות כל כך.ומותשות.
הסברתי לה גם שזאת הסיבה לזה שכל כך אין לי כוח לעשות תאוריה ואין לי חשק בכלל לכל ההכנות האלו ולעזאזל בכלל לא באלי את זה וכל יציאה החוצה הופכת לי לסיוטית כל כך ושאני כבר בקושי רב ממש,אוהבת אכשהו בני אדם.
אה,ואכלתי היום דגים וציפס ופסטה ופיצה ופשטידה ושניי בורקסים וקוראסון שוקולד.וכל זה נשאר לי כמובן בבטן המקסימה שלי.
לחיי השמנים,כמה כיף שכיף.וואו כמה.
בופ.

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות