אוף למה פרגנתי להם.
הם נראלי ראו את זה בקטע רע אבל רק באתי לומר שהם מאוזנים וזה ככ פלא.ושהלוואי לכולם היו כאלה.נראלי הם האשימו את עצמם בפנים.אוף אוף למה פתחתי תנושא הזה.אני גרועה.רק רציתי לומר שהם טובים ותודה שהם כאלה.ושזה נדיר.אני גרועה אני גרועה.מפחדת להזיק.הכוונות שלי היו טובות.באמת.ונראלי הם פרשו את זה אחרת.באמת שרק פרגנתי.אבל זה נושא ככ מורכב בתור התפקיד שלהם.באלי לחיות אוף.
אני ילדה ככ רעה.
אוף אני בוכה עכשיו.
ולמה.
שונאת שאולי מפרשים אותי אחרת ואז אני מפחדת שאולי היה עצוב במקום שמח.אולי היה גם וגם מבחינתם.אבל יותר עצוב.עצוב חזק.וזה מרוב ש.ולא,זה ככ לא קשור.הלוואי שאנשים היו באמת מבינים מה אני מרגישה ומקשיבים כזה.ואז אתה מתענג שאתה מרגיש שמבינים אותך.הכי מבינים.מבינים שבאמת שמח לך ושמחים איתך.לא לוקחים את זה בקטע עצוב.אלא מרגישים בדיוק את מה שאני מתארת.ולא,אין אשמה ולא כלום.שהכל מאושר כזה כי באמת מאושר.אז למה?אני אמרתי בקטע טוב ולא באמת הבינו אותי.ראו את זה אחרת,אני כמעט בטוחה.וזה רק בגלל שזה הם.אבל בדיוק בגלל שזה הם רציתי לומר להם ולא למישו אחרת.נהנתי.באמת שהתענגתי.ואז פתאום הרגשתי שהם לא איתי לגמריי והראש שלהם במקום אחר ושהם לוקחים את כל הדיבור שלי למקום אחר.שוב,בדיוק בגלל שזה הם.אבל אוף.באמת ששמח לי ובאלי שיהיו גם שמחים איתי.בהכי פשטות.האמון שלי נשרף ונשרף ונשרף.אני לא יכולה יותר.לא יכולה לחיות כשאין לי אמון באף אחד בעולם.אני לבד.ככ לבד.הלוואי נקשיב.ונאהב באמת.ונבין.ולא נבין.ונדע גם שאנחנו לא מבינים וזה הכי הגיוני ובסדר.ושלא הכל מבינים ובדיוק בגלל זה אז אפשר ל.דיייייייייייייייי.אני שוב מדברת מהשכל.אין לי מקום לעצמי.ואני יוצרת את זה.אין לי מקום.איפה אני איפה אני.
כואב לי.והלב..באלי לצעוק.באלי להשתיק את כל המחשבות.אני רוצה לחיות.אני ככ רוצה לחיות.
וידעתי.גם דברים טובים שאני מרגישה זה גרוע לדבר אותם.
ולמה היא נוגעת בי???שונאת בנות.שונאת בנים.אין לה זכות לחבק.למה בכוח למה.אני מבינה למה.אבל קשה לי איתה.קשה לי שאני צכה לתת לה אהבה.וסורי,לא באלי.קשה לי שאני קשורה אליה.קשה לי שיש לי אותה בעולם.שאני צכה לתת לה את כל היחס ולשמוע כל משפט שלה כמה ה' מדהים.וזה בזמנים הכי לא קשורים.ואז אני נפגעת חזק.למה להיפגע חזק למהההה.צריך לקבל.צריך וצריך וצריך.מה יקרה אם לא יהיה צריך????מה?????כן,היא תיפגע שאני לא מקשיבה.היא תיפגע שאני לא מתייחסת אליה.אין לי כוחות למלחמות.אין לי כוחות למלחמות הפנימיות שלי.לחרדות לחזור הביתה.לחרדות של לראות אותה.לחרדות של לראות בנים בדרך.שיעשו לי משו.לחרדות שלא אהיה בסדר כשאגיע.שלא אתייחס בצורה רגישה מספיק.ללהיות רעה.לחרדות של לראות אותו שבור ומרוסק ומסתגר ולראות את הכאב שלו בעיניים.אין לי כוחות לעצמי.אני רוצה להיות טובה בפשטות.אני רוצה להיות בלי חרדות.אני רוצה לחיות.ככ.אני לא רוצה להיתקע ברחוב כי לא מצליחה לזוז.לאיזה רמה הגעתי????לאיזה???מזל שהצלחתי בסוף.ובאמת שרע לי כאן.רע לי לשמוע כל הזמן את המילה ה'.אמרתי בסהכ דברים שאני מרגישה ואז היא מעבירה נושא ומדברת על ה'.לא הבנתי!!!אין אותי בעולם????למה אני צכה כל הזמן לדאוג לה?למה אין לי מקום לעצמי?למה כל הזמן אני צכה לשמוע אותה למה למה למה.למה זה מגיע לי לחיות ככה חיים שלמים.למה.אמרו לי שאי אפשר לשנות את זה.אמרו לי שככה זה ישאר כל החיים.ואני לא מסוגלת להוציא מהפה את מה שהיא בדיוק אמרה.זה שורף לי את הבטן.באלי להקיא.ודייי אני רוצה חיים.אני ככ רוצה חיים.אין לי כוחות להתאץ בשביל חיים.אין לי כוחות להוזיז את עצמי.אני מותשת.
או אולי אל תקראי...
זה פורום כפול..
אני אפס.
בין אם * ובין אם לא באמת-אני לא מבינה למה כן.
פה הנקודת מוצא.
ואז,מה עושים?!זה מבהיל.מבהיל נורא.
ואני לא ידעת מה אני מרגישה.
איך יכול להיות ש*?מה,אני עד כדי כך רעה?טוב,מסתבר שכן..
איך אפשר עדיין לאהוב?איך?!
זה פגיעה.אין סיכוי שיש אהבה עדיין על זה.ולמה אין סיכוי?לעזעזל מה יש לי?אני עד כדי כך רעה?אוף.רעה גמורה.
למה כל זה למה.ה' מה אתה רוצה ממני מה.
נכון,יש בחירה.אבל סורי גרמת לי לבחור בזה בתת מודע גם בלי להבין.למה אתה מעמיד אותי בזה למה.למה כל הבלגן למה.נמאס לי.בחיי שנמאס לי מכל זה.
אין לי כוח ל*.זהו.אני סיימתי.
שמישו יסביר לי מה נסגר איתי.שמישו יסביר.לעזעזל אוף לעזעזל.לא מכירה תעצמי.
כמה רעה אני יכולה להיות.לא מבינה אותי.
בכלל,כל העניין הזה היה רק כדי טיפה להבין אותי.ועד שקצת כן הצלחתי,אז לא.אין מה להבין פה.אין.
בסדר,אני לא אתחתן.הבנתי.הבנתי את זה מזמן בעצם.
(בטוח רבי שלמה היה אומר ש*.אבלאבל,דווקא בגלל זה הייתי מצפה ממני להתנהל אחרת.אחרת לגמריי.
באלי להיעלם.בחייאת.)
וחייבת לדבר את מה שהיה לי אוף.ולהחליט.להחליט.כי הזמן עובר וזה רק מפוצץ יותר מבפנים.אנלא מסוגלת כבר לשמור את כל זה.מפוצץ מפוצץ.
הוא אמר לי שאני חייבת *.הוא אמר- שהוא אמר.ואז,זה עוד יותר גורם לי לחשוב על הדברים בכובד ראש|לא אכפת לי שהשתמשתי בביטוי חנון|. רציני העסקקק.מידיי אוף.
ככ מפחיד.ככ המון פלאשבקים.ככ המון תלישות שמחזירה אותי אחורה.פחדיי פחדים.
ואז שתיתי ושתיתי.לא רציתי להיזכר..והייתי גמורה אוף.אני נקרעת מבפנים.כלכך נקרעת.ולא יודעת מה לעשות עם הנידון
באלי להגיד לו שזה יהיה לי רק אופציה..בלי התחייבות..אבלאבל,גם זה קשה לי.עצם האופציה.כי,כי פלאשבקים.ולא הבנתי למה הוא לא הבין את זה שזה מרתיע..ולא הצלחתי להסביר את עצמי אוף
בעצם,בעצם אני כן מבינה.כי הוא אף פעם לא היה במקום הזה..אז קשה לו לקלוט.
ואז סיפרתי לו דברים ש,פפ.וואו אני מקווה שזה יועיל לפחות ושלא סתם סיפרתי..טוב,זה בטוח יועיל נראלי אוף.
אני מפחדת ש.
וגם קשה לי העניין עם ה*.
ויש פה יתוש שלא מפסיק לחפור גרררר.
באלי לשכוח הכל.לשכוחלשכוחלשכוח.ואני לא מסוגלת.כי אני * ומתכווץ לי כל הגוף ואז אני משתתקת וכמה שזה מטומטם כי עדיף כבר שלא *.אז אוליי הוא צודק?שרק אחכ אני אצליח..ושצריך להרפות מלהילחם על זה..כי חבל על הכוחות..אוליי הוא צודק שצריך את זה..אבל זה קשה.קשה לי להחליט כי דיי,זה גורלי הפעם.
וזה מגעגע אותי.רק לחשוב על זה איי.וכמה אפשר לחזור על זה שוב ושוב ושוב.זה דורש המון כוח.והמון השלמה עם זה שזה החיים שלי.וזהו אין לי דרך לשנות תמציאות.אלא נטו לשנות תפיסות שהיו בי עד עכשיו.קשה לשנות אותם.כי התרגלתי אליהם.קשה להשתנות.כי זה תלוי בי נטו.ואיןליכוחאיןליכוח.לא רוצה להשלים עם החיים האלו.לא רוצה.כי זה דורש.זה דורש מעשים שהוא אמר שאני צכה לעשות.לא רוצה לעשות אותם.לא רוצה.זה לשנות את כל החיים שלי בכללי..ולחזור אחורה בגלגל.מבחינתי זה אחורה,כן.למרות שזה קדימה.כי שוב,הפלאשבקים לא מרפים.גם אם זה קדימה-זה רק בגלל שהשכל אומר את זה,ולא כי אני מרגישה את זה באמת.מבחינת הלב,זה אחורה.כי אז,באותה תקופה,זה היה אחורה.ככה מרגיש לי לפחות כשאני נזכרת בזה.ואני לא רוצה אחורה.רק להתקדם.ולבנות בי אמון שיעבוד אוף.אני כבר לא יודעת.אין לי אמון באף אחד.אפילו בו,שיש לי אמון נורא,גם בו אני מפקפקת..כי זה קשה נו.כי הוא לא היה בתהומות האלו מהסוג הזה..אז הוא באמת לא יודע להגיד.הוא כילו היה,אבל זה אחר נו.מצד שני הוא לא אמר את זה רק על דעת עצמו..אני צכה לסמוך עליו.אבל זה קשה אוף.
הוא יודע להגיד,למרות שלא היה שם.וראיתי שהוא יודע,ושהוא אומר את זה עם כאב.שנכון,זה מה שאני צכה לעשות,עם כמה שכואב לו.ועם כמה שזה ידרוש גם כאבים נוספים שיהיו לי יחד עם זה..אבל עם כמה שיהיו כאבים על זה ופלאשבקים-זה שווה את זה.
שווה את זה?ממ.אוף.
אמרתי לו שבנתיים יחפש..אבל כרגע לא החלטתי ושנראה אחרי שימצא
צכה להרגיש כוח
וחיבוק.אני רוצה חיבוק.לאידעת מימי.לא באלי *.
חוץ מזה שהוא גם אמר את זה מזמן כבר..וריחפתי כי פחדתי..וגם היא פעם אמרה לי..אבל לא.אני מפחדת.אבל ברגע שהיום הוא אמר לי את זה-אז זהו,פתאום אני חושבת על העניין רציני.וזה מפחיד לחשוב על העניין.
מה יקרה אם *.ואם *.
אני לא יודעת כלום.גם את זה הוא אמר היום,שלא חייב תמיד לדעת..שלפעמים צריך פשוט לעשות..
וואו יום מתיש מידיי.מלא מחשבות ולב שמרגיש טוב ורע ביחד מתערבבים.
(שמישו יציל אותי)
אבא תחבק אותי
תראה לי כמה אני טוב
(כל הנסיעה שמעתי את זה..אוף)
דיי דיי דיייי נמאס לי כבר נמאס
מפורקת כולי
שמישו יקח ממני את *
כמה אני אפס.כמה אני לבד כמה.כמההההההההההה.
כמה בדידות אוף כמה בדידות.
שיהיה לי אומץ.שיהיה לי כבר אומץ לפתוח את הלב ולדבר נורמלי.חלאס לבד חלאאאס
כמה מחשבות כמה.מוצף מוצף מוצף
אסור לאף אחד להיות איתי.באמת אף אחד.
צכה רבי שלמה.זהו זהו זהו
שיעצרו הדמעות.אני שונאת אותם.זה דמעות לא נחמדות בכלל
