א. אי אפשר לא להבין כל מילה ומילה, ועדיין להצטער ולכבות? 

ב. ההשוואה לכלבלב שלקחו לו את הבונזו - אכזרית, מטומטמת ואינה במקומה. או שאין לך מושג מה זה להיות יהודי ומה זה לרצות גאולה, ומבחינתך אין הבדל בין הרגשות שלנו לבין סתם כלב רעב.

ג. מה הבעיה להיות רעב בצום ולחכות שהוא יגמר? זאת המטרה של הצום, שנתענה. אם לא היינו רעבים והיה לנו ממש כיף לצום, אז המטרה לא הושגה (כמובן זאת לא המטרה הסופית - המטרה הסופית היא שמתוך העינוי נגיע לחשבון נפש וכו').

מהשורה הראשונה התרגזתי, אבל ככל שהתקדמתי תחושת הקבס שלי רק גברה.

לא אומר שאין כאלה שמשחקים אותה. לא אומר שאין כאלה שלא מבינים.

אבל מה אתה יודע על אנשים שבאמת יושבים ובוכים על ההסתר פנים, על ריחוקנו מבית חיינו, על ניתוקנו מאבינו.

מה אתה יודע על אנשים שמשקיעים הרבה כדי כן להבין את כל הקינות. למרות שזה קשה ומתסכל ומציק להבין מה רמז הקליר בכל מיני מילים שהוא המציא.

מה אתה יודע על אנשים שממש לא עסוקים בלהכריז כמה שהם רעבים, אלא באמת הולכים כל היום "כבויים", ממש, מרגישים.

מה אתה יודע על אנשים שבוכים, באמת, מתייפחים. 

מאיפה הבוז הזה?

(אה, ואנשים שאוהבים לומר שאני שונא חרדים, בואו)

ובאמת ממש כל הפוסל וכו',

זה לא בשמיים להבין.

יש סוג כזה של אנשים, שמסוגלים לתקוף את כל העולם, אבל כשהעולם יתרגז על זה שהם תוקפים, הם יחליטו שהעולם שונא אותם כי הם חרדים.

#בריות שברא הקדושברוכו בעולמו 🤷‍♂️

החלטת ש"בבתי כנסת ליטאיים משחקים אותה ובוכים כמו כלבלב"

זו נבזות לומר כך. אין מילה אחרת.

וכן, יש כאלו.

להתייחס באיזו צורה דווקא לבתי כנסת מסויימים זה קצת עמום.
בזמנו הסתובב וידאו של הרב טל - שהוא דתי לאומי כמובן וממוצא אשכנז [ושמהבחינה התורנית הרעיונית אפשר אפילו להגדיר עד מידה מסויימת כ"ליטאי"] - בישיבתו בתשעה באב, כשהוא פורץ בבכי של דקות ארוכות במהלך המגילה (אם אינני טועה, או אולי בזמן קינות).
גם כל הנוכחים כאילו חיכו ל"אישור הרב" והצטרפו לבכייה.
חשבתי שזה קצת תיאטרלי אבל לרגע לא פרסמתי איזה פיקפוק בכנות המעשה.
אז לא ברור האם התייחסת לבתי כנסת ליטאיים (ישיבתיים חרדיים) דווקא, בגלל ביקורת ספציפית על זרם ודרך מסויימים, או שהתכוונת לבני מוצא מסויים ומנהגיהם בכללותם (בלי קשר להשקפה או המגזר האידיאולוגי), או שזו אולי הערת נזיפה לכל עם ישראל היושבים ביום זה על הארץ ובוכים (בכייה לדורות כמובן, שכשלעצמה איננה בכיית חינם, אלא נובעת מהזיכרון של תוצאת בכיית החינם).

"שאלת הבונוס" שהוספת נשמעת לא קשורה לעניין, אלא לשאלת משמעות חודש אלול ומנהגיו, והאם זה משהו שיוצר תוצאה אמיתית.
אין ספק שבמקרים רבים אמירת הסליחות הופכת לעניין קהילתי שכמעט יוצא מכוונתו המקורית (למשל, התחלת מכירת מקומות לימים הנוראים ברוב רעש ותכונה בדיוק בשעה שלפני ה"אשרי יושבי" הראשון).
אני חונכתי מאז ומתמיד לראות במעמד הסליחות עניין ממשי ומחייב, שמייצר את האווירה הנדרשת טרם יום הדין, ושאין שום אפשרות פרט לכוונה רצינית וגדולה כשאומרים אותן מראש ועד סופן.

בעיני הרבה יותר כנות יש במלמול של שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו

אנשים שבוכים בכאילו זה באמת לא נעים

אנשים שבוכים בצורה שמוזרה בעיני (לדוגמה לבכות בקול בלי הפסק במשך שעה ארוכה) זה גם מוזר לי אבל נו שוין ככה הרגש שלהם עובד מה לעשות

פשוט מוזר לי שבן אדם יום אחד בוכה בקול במשך שעה ארוכה

ושבועיים אחר כך הכל טוב טיולים של אוגוסט

ואז סליחות עם דמעות ויללות

ואז חגיגות של טיולי חול המועד סוכות (טוב, ראיתי מישהו בוכה בהושענות)

לבכות בכי מתפרץ רק בתאריכים מסוימים לא מובן לי

אבל שוב, אני מבין שיש כאלה שאצלם זה כך.

בדיוק, אמורים לחגוג בסוכות ולהתאבל בתשעה באב. לרקוד בפורים ולצום בעשרה בטבת.

ברור, אלא מה?

הגיוני שמשהו כאן טעון בירור מצידך, אבל תזכור שזה לא "האנשים המסויימים, אלא הייעוד המקורי של הדברים.

ושוב, אינני טוען שזה לא תקין. רק שבחוויה שלי זה מוזר, העולם שלי מאופק יותר

אבילות זו הרגשה פנימית.

וכן, אבלות אמיתית אכן אמורה להגיע עד כדי בכי. 

אפילו ספציפית על בכי כתוב באר"י שיעורר עצמו לבכי בחצות. לא על הפרש של חודשיים.. הפרש של שעתיים.

כי כן, ככה זה אמור להיות, ככה זה המצב המתוקן, ככה האידיאל.

אם אני הייתי מביא את עצמי כל יום לבכי ממשי על חורבן בית המקדש, הייתי בכזה דיכאון שלא הייתי מסוגל לעבוד, לא הייתי יכול ללמוד תורה, וחיי החברה שלי היו גוועים חיש מהר.

לבכות *בקול*? וואו, לא זוכר שום פעם שבכיתי בקול, כל חיי.

עצבות על חורבן בית המקדש, עד כדי דמעות - מובן מאד. אבל בכי קולני זה משהו שרחוק מעולמי.

כנראה בדיוק כמו שעולמי רחוק מעולמך, ולכן אותה תחושת זרות שאני מציין אתה מרגיש כלפי התחושות שלי

מעגל השנה, הוראות ההפעלה שלו, ודברי הפוסקים והמקובלים עליו, לא נועדו ל"עולמי" או "עולמך", אלא לכולנו.

ייתכן שקשה לנו (כולנו) להבין איך מיישמים זאת נכונה, אבל צריך עדיין לזכור מה הדרך האידיאלית, גם אם אנחנו רחוקים ממנה.

כל הפעולות הרגשיות הן הכוונות חשובות, שנותנות לנו כיוון, והפוסק הכותב מציג איך זה מתבטא בעולם שלו - אצלו או אצל הסובבים אותו.

מי שמצטער צער עמוק על חורבן בית המקדש, אבל הבכי שלו הוא בכי שקט ומועט, כי זאת הדרך שהוא בוכה - זה לא "משהו לא בסדר אצלו, וצריך לחזור למקורות" אלא "יש כאן הבדל מעניין בין העולם שלנו לזה של קודמינו".

בדיוק כמו שאם רש"י היה מזמין אותך לסעודת יום טוב אצלו, אתה כנראה היית סובל מה"שמחת יום טוב" שלו, פשוט כי יש לך הרגלים שונים באוכל, במוזיקה, בבגדים. אז גם בבכי יכול להיות הבדל

אני לא טוען שיש "דין" בבכי מסוג מסויים.

אני טוען שיש דין בהרגשות מתחלפות לפי זמנים.

ואז, כמובן, כל אחד אמור להתבטא איך שהרגשות שלו מתבטאים.

מי שכשהוא מאוד עצוב הבכי שלו הוא סוער וקולני - זה אמור להיות הבכי שלו בת"ב ובתיקו"ח. 

ומי שהבכי שלו שקט - אכן לא צריך לחזור לשום מקורות. אבל הוא לא יכול לטעון ש"מוזר איך מישהו אחר עוברמבכי קולני לשישו ושמחו"

אז באמת מה שמוזר לי זה שזה מתבטא בצורה כזו.

עצם העצבות מובנת וראויה

זו תכונה בטקסים אנושיים "המלאכותיות" הזו. גם בהלוויות אפשר לפעמים לראות חיוכים ב"קבלת פנים" (או איך שלא קוראים לזה)

ומיד אח"כ דמעות שליש בהספדים. להבדיל, גם בחתונות רגעי השמחה מתוכננים מראש בצורה "מלאכותיות". ולפי מיעוט הבנתי, זה לגמרי אנושי, בגלל שקשה עד בלתי אפשרי להישאר "בהילוך חמישי" כל הזמן - לנקז את הרגשות לרגע המתאים. 

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי