כמובן שדבר ראשון,זה לרוץ למקרר,לפתוח אותו.

אני אמורה להתקלח ולסדר את החדר וליסוע אליה כי קבעתי איתה שאגיע ואני מקווה שאצליח להגיד שזהו,זאת הפעם האחרונה כי גם זה לא מועיל לי.
אני מנסה לחשוב מי יצא יותר מטומטם,אני או לא יודעת מי.
לעבור בחיים האלו מפסיכולוג לפסיכולוג ומישום מה כולם לא מצליחים להבין מה הבעייה האמיתית.
או שפשוט,פעם הבעיה הייתה קטנה וחמודה וטיפלו בה אבל כנראה לא מספיק והיא הלכה וגדלה וכבר לא ידעו איך להתמודד כי לא מספיק הסברתי מהי כי לא מספיק הבינו והאמינו לי שיש מצב שזאת הבעיה שלי.
הקטינו הכל והנה אני מרגישה שאני בולעת את זה אכשהו בענק.
וגם אתמול,כששוב אמרתי,היא לא ירדה לסוף דעתי.
אלוהים,כמה אני צריכה עוד לפתוח ולהסביר עלי,שיאמינו?

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת