א.י, מחברות חורף


הנה עומד איש מת בלב החושך,
ערום וכואב וצועק

וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו,
ואנו נחזיק בקצה צל ידיו.

קשה כך לצמוח כל לילה, להפליג
אל הדברים הגשמיים, היגעים,

שהם, אולי, פחות או
יותר, הכל

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת