בימאית דמיונותהיום היה יום עמוס ומתיש,
אחרי שבוע עמוס ומתיש שאני אפילו לא זוכרת מתי הוא התחיל.
ועבדתי אצלה באריזה 6 שעות
ואיכשהו הסכמתי לזה שזה יהיה שכר סבבה אבל לא גבוה כמו שאני רגילה.
והיה שם גם מלוכלך.
והייתי בלחץ.
והם עוברים עוד שניה.
והרגשתי שלא מתקדם מספיק מהר.
ואז בחזור בכיתי את העיפות לאלוקים
היה משחרר
מאודדד
חבל שאני לא עושה את זה יותר
ומחר נוסעים לאשקלון
אני צריכה מקלחת לארוז לישון
לילה טוב פורום מדהים שלי
תודה על שעות הכלה
ושריפת זמן משוועת
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
