זה כמו התקפים של פסיכוזה, ואולי בעצם לא כמו. המוח שלי עובר למימד אחר, והוא שונא הכל ודוחה הכל ומרוב דמעות קשה לו לנשום, והגורל נהיה חרא והעבר נהיה חרא ולשאוף עוד שאיפה אחת נדמה כאקט בלתי אפשרי, והגופים נהיים מגעילים והפסיכולוגים מטומטמים והחדרים צפופים וחמים וחנוקים. אני מוצאת את עצמי הולכת משוגעת ברחובות, השעות עוברות והצעדים מצטברים וכלום לא נרגע. אני מכירה רחובות חדשים ותצפיות חדשות וגרמי מדרגות חשוכים, והקור פושה והדמעות מוסיפות. אני מגיעה הביתה אחרי שהם מתקשרים יותר מידי פעמים והפלאפון מת ואני חייבת להשתין. בורחת מהשירותים אל הכלב בחצר וקופאת ובוכה ובוכה. ואז הכל נרגע, ואין טריגר להרגעות הזאת, היא פשוט קורת בבת אחת ומשום מקום. זה לא שפתאום אני בעד החיים ומאמינה באהבה ורוצה ללכת לחבק אנשים, אבל שיקול הדעת חוזר, והקיום מפסיק לבעור בעצמות, מפסיק לאיים לבקע את הגוף, והכל קצת פחות בלתי נסבל.
הפעם זה היה ארוך. יותר מעשרים וארבע שעות בלי הפסקה, בלי הפסקה של רגע, התודעה בלהבות. ועכשיו ההרגעות ואין לי פאקינג מושג מה היא ואני באותו גוף, איך עושים

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת