(את האמת,אני פשוט מפחדת להגיד ששוב קרה משהו.
למה?כי יחפרו לי וישאלו,נו באמת,בבקשה מימך,תסבירי אחת ולתמיד מה קורה.
יש לי תכונה כזאת של,בסדר,בסוף הכל יסתדר,בסוף נגיע הבייתה אכשהו,בסוף נאהב,בסוף נמצא דרך להגשים כל דבר.
בדרך כלל זה משחק לטובתי אבל אינלי מושג אם השאננות הזאת תשחק לטובתי גם פה.
אין לי כוח לקחת אחריות.זה קשה וכואב אבל כן,כנראה שאני עדיין לא במקום של,תנו לי אחריות מלאה על החיים שלי.
וזה מתפוצץ לי בפנים כי אני לא יכולה לחכות שאני לגמריי אצליח לקחת אחריות,זה פשוט קורה וחייב לקרות.
ואני פשוט מפחדת.
אני רק חושבת על רופאים ונחרדת.
עברתי טראומות שם.עברתי הרבה.ובאמת מפחיד אותי.
בחיים לא פחדתי מבדיקת דם.עכשיו אינמצב שיכניסו לי מחט.
בחיים לא צרחתי שכאב לי.תמיד השארתי את עצמי לסבול בשקט.שם זה לא קרה.זה היה מעבר למה שיכולתי לסבול.ועד שדי,עברתי את זה וכביכול שכחתי,הנה עוד משהו.
קשה לי.באמת שקשה.
כאילו,מתי אני אנוח קצת.
אין לי מושג איך נשאר לי גוף אחרי כל מה שקרה וקורה איתי.)

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת