אני מעריכה את כל בני הנוער שקמים כל יום בבוקר
גם אם אין להם בשביל מה
גם אם הם חושבים שכבר מיצו את העולם.
כל בני הנוער שמרגישים לבד,
שאף אחד לא מבין אותם
שאין להם כבר כח
שכל כך צריכים חיבוק אמיתי
ואין ממי.
אני מעריכה את בני הנוער שמאמינים בעצמם- כי הם יודעים שאף אחד אחר לא יאמין בהם.
האלה שמוקפים חברים בשמחות,
ובעצב- הם רק נושכים שפתיים ומתפרקים מבפנים.
אני מעריכה את אלה שיודעים לבנות את עצמם
שנופלים וקמים ונופלים
שמרוב ייאוש בקושי יש אמונה
ועדיין הם ממשיכים.
אני מעריכה.
ואת עצמך את מעריכה?
יום כן יום לא
פשוט, אני צריכה שמישהו יעריך אותי
ואם אין כזה
אז אני משתדלת לעשות את זה במקומו.
תודה על החיזוק
אני בטוח שיש למה
כי גם לך יש קשיים
וגם את קמה בבוקר
וזה באמת דברים שלא מובנים מאליהם
אהמ
תודה, אני אחשוב עלזה
בהצלחה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
