הרגשת קנאה כזאת.וואי פשוט קנאה.
אולי עדיף לא להיכנס לזה,אני גם ככה מרגישה עם זה לא הכי בסדר.
אבל הנה,גם כשאני קצת "יוצאת",זה מרגיש רע.
אני מנסה להתרכז במה שיש לי ולהבין שאם זה ככה ולא אחרת,כנראה שיש סיבה.לא יודעת.
אין לי כוח לעירבוביה הזאת.באמת שלא.
פעם זה היה מורגש לי פחות.
ואתמול קלטתי שעוד רגע פשוט נגמר לי החופש.זה מפחיד לי ככ.
אולי זה גם טוב כי אני אהיה בעשייה(אבל מי בכלל רוצה להיות בעשייה?)
קשה לי להבין את זה.
וכאילו,מה.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת