אז עשיתי את הצעד הזה,התקשרתי,היא שמחה ממש.
כמעט התחרטתי.
כאילו,התחרטתי אבל מה לעשות,כבר עשיתי את זה.
אני נוסעת אליה וזה רק כדי להשתחרר מהמיטה שלי.
היא הציעה שנצא ליער,יאללה ליער.מה אכפת לי.אם אתחיל לבכות שם,ממ.
בטח היא תדבר מלא על החתונה ועליו ועל עבודת השם.
הלואי,הלואי יהיה לי כוח ואומץ מספיק כדי לפתוח,כדי לדבר,כדי להגיד.
כדי,לשאול.כמו שהעזתי פעם,בפורים לפני שנה.
נראלי בחיים לא נפתחתי אליה ככה.
הדמעות.איי הדמעות.
אתה יודע כמה קשה לי ליסוע.כמה קשה לי לחיות.,אבל אני עושה את זה.מנסה בכולופן.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת