אין חיים בשום דבר פה
הכל… מת.
גם היפה פה, נטול…
התחיינה העצמות האלה?
אני לא יוצר כאן.
אין רעיונות, אין בניינים.
מצב סטטי של אדישות.
קשה לי, אבא. קשה לי.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעע
אמ,
חיזוקים.
אין חיים בשום דבר פה
הכל… מת.
גם היפה פה, נטול…
התחיינה העצמות האלה?
אני לא יוצר כאן.
אין רעיונות, אין בניינים.
מצב סטטי של אדישות.
קשה לי, אבא. קשה לי.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעע
אמ,
חיזוקים.
אני מרגיש באר בשדה בוער
ואני הולך ומתאדה
קדושהההההההההההההההההההההההההה
סליחה על החפירה,
בע״ה
כן, לא אפרט פה… אם אתה רוצה, אפשר בש״א…
אנחנו כבר, צריך ליצור ולבנות אבל להישאר בכל מקום תחת כנפי השכינה (נשמות תוהו אמנם הורסות, אבל השלמות שבהן בונות בנין יותר טוב. סתירה ע״מ לבנות, ע״פ ד׳ יחנו וכו… (עי׳ למשל זרעונים ג, שבת לא: וכו…)
מוזמן, אני יותר מאשמח...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)