כשהם משום מה היו ערים בלילה ולא קיבלו אפילו מכתב אחד באותו יום
בלילה שביום
אפשר ממש לדמיין את זה
בתור ציור לפחות
כשהם משום מה היו ערים בלילה ולא קיבלו אפילו מכתב אחד באותו יום
בלילה שביום
אפשר ממש לדמיין את זה
בתור ציור לפחות
כי היום אין קשר אמיתי בין חברים
פעם היה
פעם הייתם נפגשים ורצים צוחקים משתוללים או מדברים והולכים יחד לאיזה חור או לאיודע מה
היום נפגשים כדי לשחק במחשב ביחד
לשבת כמו סתומים ביחד
ואז בוכים אחד לשני בווצאפ.
בגלל המסכים לשלול כל אפשרות לקשר חברי אמיתי בין אנשים?
זה לא קצת קודר-עיוור מדי?
מאן דאמראני חושבת כמוך בעניין,
למרות שהדברים היצוריים האלה באמת קצת דרושים הכחדה במפגשים חברתים
מן הסתם 🤔
כן,
אומנם די מרתק לראות אנשים מתנתקים לרגע מההוויה החברתית ובודקים הודעות בפלא',
אבל זה קצת קצת
כמובן שלא מגיעים לדברים כאלה כדי לנתח התנהגויות בני אנוש
אבל אבל זה על הדרך וזה
כנראה יהיה באיזור המרכזית
ויכול להיות שאולי ההוא של מחר לא יתקיים, עדיין צריך לבדוק את העניין
תשובות ברורות יתקבלו רק אחרי במהלך הצהריים 🏳
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)