yes123נבו זוכר איך שהופענו בירקון מהבוקר כבר עשינו חזרות בבית בסלון בלילה מועדון שיכור אחד עשה לנו בושות הביא לנו מכות ברחנו ורדפנו אחרינו עוד כמה ילדים מהרחוב עד שהתחבאנו בתוך הול בתחנת רכבת עד לאור ראשון נבו זה שיגעון ניצלנו ברגע האחרון מהדבר הזה אנלא רוצה להיות.. חלק זוכר איך שרתי כל הדרך
כתבתי את זה מהזיכרון!!!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
